בפרשתנו אנו פוגשים בשתי נשים, שהתנהגותן השונה אחת מחברתה מלמדת אותנו מוסר גדול. תמר, שזנתה עם חמיה, יהודה, ואשת פוטיפר, שניסתה להזנות את יוסף, וגרמה לשליחתו לכלא. כאשר באו ליהודה ואמרו לו שתמר זנתה, מיידית פסק יהודה - הוציאה ותישרף! תמר יכולה הייתה להשיב ליהודה: "הילדים שבבטני שלך הם", ובכך הייתה ניצלת, אבל תמר לא עושה זאת ואומרת: לא אלבין את פני יהודה ואקבל את גזירת יהודה ואשרף, אלא אם יהודה יודה מעצמו.
מיד לאחר "פרשת תמר ויהודה", התורה מתארת את ניסיונו של יוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, יוסף עומד בניסיון בגבורה ומוצא עצמו בבית האסורים. מסביר רש"י את סמיכות הפרשיות, לומר לך מה תמר לשם שמים כיוונה אף אשת פוטיפר כוונתה לשם שמים היתה, שראתה בחוכמת הכוכבים שעתידה להעמיד בנים מיוסף ואינה יודעת אם ממנה או מבתה. כלומר תמר רצתה להקים שם לער ואונן, לכן רצתה להתייבם ליהודה. אשת פוטיפר ידעה שהיא אמורה להצטרף לבית זה, ורצתה להינשא ליוסף, אך לא ידעה שיהא זה דרך בתה אסנת, ולא היא אישית.
ונשאלת השאלה -
הרי שתיהן כיוונו לשם שמים, אם כך מדוע נזכרה תמר לשבח ואילו אשת פוטיפר נחרץ דינה לדראון עולם כמרשעת גדולה? ההבדל הבולט הוא בהתנהגותן לאחר מעשה. מתמר למדים אנו כלל יסודי - נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. אצל תמר ראינו שלמרות ששאפה בכל מאודה להידבק ביהודה על-מנת להעמיד ממנו מלכים, עם כל זאת כשאמר יהודה "הוציאוה ותישרף", תגובתה הייתה אשרף אני ושני בניי ובלבד שלא אלבין את פני יהודה - זו אצילות, זה לשם שמים, אמיתי.
ואילו אשת פוטיפר אין היא יודעת מה ראו אחרים, אך חוששת היא שמא ראו את יוסף נמלט מפניה. כדי לבטח את עצמה מוכנה היא להלבין פניו, להשליכו לבית האסורים, מקום ממנו לא יוצאים בקלות. ייתכן אף שידונו אותו למוות על פגיעה באחת הנשים החשובות בארץ. הכל כדאי לה, ובלבד ששמה לא יוכתם. כבודה חשוב לה מחיי אחרים. ה"לשם שמים" שלה הוא כיסוי לתאוותה. זהו הצידוק אותו היא נותנת לעצמה, כדי להתיר לה את העבירה החמורה. אך כאשר מתנגש כבודה עם כבוד הזולת, מעידה בחירתה מהו שורש התנהגותה.
התורה היא ספר הוראה, יש ללמוד לקח מכל פרשה, הלקח כאן ברור וחד - המטרה לא מקדשת את האמצעים!
ויהי רצון שנזכה להידבק רק בצאצאי תמר, ונדע להתרחק מכל צאצאי פוטיפר ובני ביתו.