כידוע, אולי לא לכולם, יהודי אתיופיה שעלו בשנות ה-90 במבצעי 'משה' ו'שלמה', המשתייכים ל'עדת ביתא-ישראל', הוכרו כיהודים בתום דיון תורני-גאולתי ורומן-היסטורי מרתק (עם תפוצות ישראל באירופה ובא"י) שנמשכו כ-150 שנה. את החותמת בתום הדיון הטביע הראשון לציון הרב
עובדיה יוסף, בעל הכתפיים והסמכות. נקודה!
המכונים 'פלאשמורה' נותרו מאחור בשל חציית קווים לנצרות, כנראה מאונס, שהתרחשה אי-שם במאה העשרים(?). נסיבות מעבר החציה, ורשימת חמולות האנוסים, לוטות בערפל (באתיופיה אין בכלל מרשם אוכלוסין). טענת הסניגוריה שהם לא נטמעו, והתחתנו רק בינם לבין עצמם, בשל היותם דחויים על שני הצדדים (יהודים ונוצרים כאחד), אינה עומדת במבחן התוצאה; רבים-רבים מעולי הפלאשמורה לישראל, בעשור האחרון,
הם נישואי תערובת מובהקים (הן מהצד הגברי והן מהצד הנשי).
אבל הקדמנו את המאוחר; איך הם הגיעו לאחר המראת מטוסי 'שיבת ציון'? ובכן, חוק השבות לא חל על יהודי ש"המיר דתו", ולכן מנקודת מבטה של המדינה גם הפלאשמורים האורגינלים, בנים ובנות לאמהות יהודיות 'ביתא ישראל', אינם זכאי שבות. מאידך-גיסא, ההלכה מכירה ביהדותו של מומר, ובוודאי אם היה אנוס, וק"ו אם שב ממומרותו ומבקש 'השבה ליהדות'. מכאן נבעה התמיכה הרבנית והציבורית להעלותם כ'אחים-שבים לחיק מכורתם'. ואכן ב-15(!) השנים האחרונות כמעט כל עולי אתיופיה הגיעו על בסיס
הומניטרי (מכוח חוק הכניסה הנתון לחסדי שר הפנים ולא מכוח חוק השבות) בהחלטות ממשלה מפוזרות, ונדרשו להתגייר כדי שיהדותם תוכר לכל.
בשנת כהונתו הראשונה פרסם הראשל"צ הנוכחי, הרב שלמה-משה עמאר, מאמר ב'תחומין' (כ"ג, תשס"ג) בשבח הפלאשמורה המקוריים השבים ליהדות, וסיכם: "ובעניין עלייתם של הזוגות המעורבים צריך לקבוע כללים את מי להעלות ואת מי לא. כן צריך לברר היטב הטענה הנשמעת מפי רבים מאלה המטפלים בקליטת הפלאשים, הטוענים כי העסקנים אומרים בכל פעם שזו הקבוצה האחרונה, ואח"כ מכינים עוד קבוצה גדולה יותר וחוזר חלילה, וחוששים שמא יש בזה ח"ו דבר רמאות". מאז חלפו שבע שנות עלייה פלאשמורית מאתיופיה והחבית התרוקנה. חלק נכבד ביותר מתוך אלו שכבר עלו אינם יהודים לכל הדעות, ומבין הממתינים בגונדאר האחוז נמוך ביותר, אולי אפסי. המידע המדויק מצוי בידי ה'גורמים' הממשלתיים המטפלים בהעלאתם.
מרבית המיועדים לעלייה הם קרובי משפחה של קודמיהם אשר עלו, טבלו (לגיור) ונסתפגו (נקלטו), אך מתכונת כזו היא אינסופית. חוק השבות אינו מכיר בזכאותו של 'גר גורר', ובן משפחה של גר איננו זכאי-עלייה, אך המסלול ההומניטרי האתיופי בנוי על הגרירה המשורשרת המפרנסת את עצמה. שום 'הבטחה בכתב' לא תעצור אותה.
