ידיד שלי בוורשה סיפר לי על עיתונאי פולני, שביקר בפעם הראשונה בישראל. "אתה יודע מה גיליתי", דיווח בהתרגשות לידידי בשובו, "גם בישראל יש יהודים!".
בעיני אותו פולני, יהודי הוא אדם הלובש קפוטה וחובש מגבעת שחורה. כמעט בכל חנות-מזכרות בפולין מוצגים פסלונים של דמות זו, בין שאר הדמויות הפולניות הקלאסיות, כגון האציל, בעל-המלאכה והאיכר.
הבחנה זו בין ישראלים ויהודים לא הייתה מפתיעה איש מאיתנו לפני 50 שנה. עד קום המדינה, לא דיבר פה איש על "מדינה יהודית". בהפגנות שלנו צעקנו "עלייה חופ-שית! מדינה עב-רית!". כמעט בכל הציטוטים מכלי-התקשורת של הימים ההם מופיע צמד המילים "מדינה עברית". כמעט אף פעם לא "מדינה יהודית". בבית-הספר הקנו לנו המורים אהבה עמוקה לארץ, לשפה העברית ולתנ"ך, והתייחסו בזלזול - אם לא גרוע מזה - להווי היהודי ב"גולה" (כל זה, כמובן, לפני השואה). ב-1933 חייתי חצי שנה בנהלל, אם המושבים. כשבאתי לשם, שמתי לב ל"בית העם" החדש, למפעל החלב של "תנובה", ולבית-הספר החקלאי הגדול לבנות. מתוך סקרנות שאלתי על בית-הכנסת, והראו לי צריף-עץ קטן ומוזנח. "זה בשביל הזקנים", אמר לי אחד מבני המקום ברחמנות.
אי-אפשר להבין את אשר התרחש מאז, אם לא לוקחים בחשבון שבימים ההם האמינו הכל שהדת היהודית בארץ עומדת להיעלם יחד עם הזקנים, דוברי היידיש, שעוד דבקו בה, מסכנים שכמותם. אילו היה מישהו מנבא אז שהדת היהודית תשתלט על המדינה שתקום, היה נחשב למשוגע. הציונות הייתה, בין השאר, התקוממות נגד הדת היהודית. לידתה הייתה בחטא - חטא הלאומיות החילונית, שהציפה את אירופה בעקבות המהפכה הצרפתית. הציונות מרדה בהלכה, שאסרה על היהודים לעלות בהמוניהם לארץ-ישראל. על פי המיתוס הדתי, אלוהים הגלה את עם-ישראל מהארץ בגלל חטאיו, ורק אלוהים רשאי להחזירו לשם. משום כך קיללו כל הרבנים החשובים - חסידים ומתנגדים כאחד - את אבות הציונות קללות נמרצות (הקללות אינן מופיעות בספרי-הלימוד הישראליים, וחבל. הן היו עסיסיות מאוד). בכל הדיונים הבינלאומיים שקדמו להקמת המדינה הופיעו משלחות של יהודים חרדים מול - ונגד - המשלחות הציוניות.
אבל
דוד בן-גוריון, שסירב לחבוש כיפה אפילו בהלוויות, חשב שכדאי לו להכניס את החרדים לקואליציה שלו. לכן נתן לכמה מאות אברכי-ישיבות שחרור מהגיוס לצה"ל. הוא גם מימן את לימודיהם ופירנס אותם, כדי שלא יצטרכו לעבוד. התוצאה הייתה בלתי-צפויה. המחווה הקטנה תפחה לממדים מפלצתיים. כיום ניתן היה להרכיב אוגדות שלמות מדתיים המשתמטים מהשירות בצה"ל. הם מגיעים ל-13% מכלל השנתון החייב בגיוס. יתר על כן, 65% מכלל הגברים הדתיים אינם עובדים, וחיים על-חשבון הברון (הציבור החילוני העובד). נוצר אבסורד: המדינה מטפחת מחנה גדל והולך של טפילים ברשות התורה, החותרים תחת יסודות המדינה עצמה. המדינה מפרנסת מאות אלפי צעירים דתיים, כדי שלא יצטרכו, חלילה, לעבוד. היא משלמת להם קצבאות נדיבות, כדי לאפשר להם להוליד כמה שיותר ילדים (5 עד 15 למשפחה), שברובם המכריע לא ישרתו בצבא ולא יעבדו. ניתן לחשב באופן מתמטי מתי תקרוס הכלכלה, ויחד איתה מדינת-הסעד, וגם הצבא המבוסס על שירות-חובה.
התופעה כולה היא המצאה ישראלית אותנטית. בכל העולם עובדים ומתפרנסים היהודים החרדים כמו יתר האזרחים. בביקור בניו-יורק הלכנו לקנות מצלמה לרחל רעייתי, שהיא צלמת במקצועה. הפנו אותנו לחנות לצרכי-צילום הגדולה ביותר בעיר. כשבאנו לשם, לא האמנו למראה-עינינו: בחלל הענקי של החנות עבדו עשרות רבות של זבנים - כולם גוברין יהודאין, כולם בלבוש חרדי. לא ראינו חרדים עובדים קודם לכן. לחוויה זו היה גם היבט משעשע. שנינו ענדנו סיכה ובה הדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין. כשרחל ניגשה לקופאי החרדי, הוא שלח מבט אלכסוני בסיכה, ומבלי להביט בפניה שאל: "איזה דגל זה?" - "דגל ישראל", ענתה רחל. "לא. הדגל האחר", התעקש. "זהו הדגל הפלסטיני", אמרה רחל. "טפו! טפו! טפו!" ירק האיש לעבר הרצפה, ולא הרים יותר את מבטו.
המחנה החרדי בישראל הוא בור הסופג לתוכו את המתקרבים אליו. לדוגמה: מזרחים שעלו מארצות האיסלאם (הנקראים בטעות "ספרדים", למרות שרק חלק מהם הם צאצאי היהודים שגורשו מספרד). המסורת הדתית הספרדית ידועה כסובלנית הרבה יותר מזו של החרדים האשכנזים. היו בה גאונים כמו הרמב"ם, רופאו של צלאח-אל-דין הגדול, שאסר על תלמידים-חכמים לחיות מעיסוקם הדתי, וציווה עליהם לצאת ולעבוד. לספרדים יש מנהגים, מלבושים וסמלים משלהם. והנה, כשבאו לארץ, התבטלה יהדות זו כולה מפני האשכנזים, ואימצה לעצמה את הקנאות האשכנזית, יחד עם הקפוטה והמגבעת, שמקורם במזרח אירופה. זה היה הלבוש המסורתי של המעמד העליון בארצות הקור במאות קודמות. מפלגתם, שס, משועבדת לגמרי לחרדים האשכנזים. מנהיגה ה"רוחני", הרב
עובדיה יוסף, מתבטל בפני הרבנים הליטאיים. בימים האחרונים קרה נס: רב ספרדי,
חיים אמסלם, גם הוא גדול בתורה, מרד ברב עובדיה ובמפלגתו, ודרש לחזור למנהגים הספרדיים ולסובלנות הספרדית. הוטל עליו חרם.
בראשית ימי המדינה היו החרדים האשכנזים קנאים באמונתם, אבל מתונים בעניינים לאומיים. לא זה בלבד שלא חגגו את יום-העצמאות של המדינה הציונית, ולא הצדיעו לדגלם של הכופרים הציוניים - הם גם סירבו לתמוך בהרפתקאות הלאומניות של בן-גוריון, משה דיין ו
שמעון פרס. הם התנגדו לסיפוח השטחים הכבושים - לא מתוך אהבת-שלום, אלא בגלל ההלכה האוסרת על יהודים להרגיז את הגויים, שמא יבולע להם. כאשר הלכו החרדים להתנחל בשטחים הכבושים, הם עשו זאת ללא מניעים אידיאולוגיים, פשוט מפני שהיו זקוקים לדיור לריבוי הטבעי העצום שלהם. הממשלה העניקה להם אדמות זולות רק מעבר לקו הירוק. נוצר מצב שההתנחלויות הגדולות ביותר הן דווקא חרדיות - ביתר-עילית, עמנואל ומודיעין-עילית, היושבת על האדמות הגזולות של הכפר בילעין.
כאשר המחנה הדתי הגדול התנגד לתנועה הציונית החדשה, תמך בה רסיס דתי, מיעוט קטן בקרב המחנה הדתי הגדול. בין שתי הסיעות שררה שנאה לוהטת. בארץ גדל המחנה "הדתי-לאומי" במהירות מסחררת, תודות לתמיכה המאסיבית של ההנהגה הציונית. בראשיתו הוא היה מתון הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית. בן-גוריון הקים בשבילם זרם ממלכתי-דתי מיוחד, שהלך והקצין משנה לשנה. כך גם תנועת-הנוער הדתית, "בני עקיבא". כל דור לאומי-דתי הקים מתוכו מורים קיצוניים, שחינכו תלמידים קיצוניים עוד יותר. אלה הקימו בראשית הכיבוש את "גוש אמונים", אבי ההתנחלות, ועכשיו נשלט מחנה זה על-ידי רבנים שממשנתם נודף ריח פשיסטי חזק.
זה לא היה כל-כך נורא אילו היו שני המחנות הדתיים היריבים מנטרלים זה את זה, כפי שאכן היה לפני 50 שנה. אבל מאז קרה ההפך. הדתיים-לאומיים הפכו יותר ויותר קיצוניים במישור הדתי, והחרדים הפכו יותר ויותר קיצוניים במישור הלאומני. שני המחנות קרובים כיום זה לזה, ומהווים ביחד מחנה חרדי-דתי-לאומני (חרד"ל) - שהוא גם לאומני קיצוני וגם דתי קיצוני. צעירי המחנה הלאומי-דתי מואסים בדתיות הפושרת של אבותיהם ומקנאים בדתיות הקשוחה של החרדים. צעירי המחנה החרדי מתפתים למנגינה הלאומנית, בניגוד לאבותיהם שראו במדינה הציונית רק פרה חולבת, כמו שאר מדינות הגויים. התאחדות שני הפלגים נובעת ממהותה של הדת היהודית, כפי שהתפתחה במדינת-ישראל. אין היא דומה עוד ליהדות שהייתה קיימת בחו"ל - הן החרדית והן הרפורמית. הדבר חייב להיאמר: הדת היהודית בישראל, על כל גווניה, היא מוטציה של הדת היהודית, אמונה שבטית, גזענית, לאומנית-קיצונית ואנטי-דמוקרטית.
יש כיום שלוש מערכות חינוכיות דתיות - הממלכתית-דתית, ה"עצמאית" של החרדים האשכנזים, ו"אל המעיין" של שס. כל השלוש ממומנות על-ידי המדינה לפחות ב-100%, ואולי בהרבה יותר. ההבדלים ביניהן זעירים, והמשותף חזק מאוד. כל תלמידיהם לומדים אך ורק היסטוריה של העם היהודי (וכמובן, לפי המיתוסים הדתיים בלבד), מבלי ללמוד את דברי ימי העולם, ההיסטוריה של עמים אחרים, שלא לדבר כלל על דתות אחרות. הקוראן והברית החדשה הם סמל הרע, ושומר נפשו ירחק מהם. החניך הטיפוסי של מערכות אלה יודע שהיהודים הם עם נבחר, שכל הגויים מרושעים ואנטישמים, שאלוהים הבטיח לנו את הארץ הזאת, ושלאיש מלבדנו אין זכות על שעל מאדמתה. המסקנה הטבעית היא שיש לגרש את כל ה"נוכרים" (קרי: הערבים, שחיים כאן לפחות 1,300 שנה) - אלא אם כן זה יסכן את היהודים. מבחינה זו, אין עוד הבדל בין חרדי ודתי-לאומי, אשכנזי וספרדי. כאשר רואים בטלוויזיה את "נוער הגבעות", הפורעים בערבים, כמעט שאי-אפשר עוד להבדיל בין כל אלה - לא בלבוש, לא בשפת-הגוף, לא בסיסמאות.
מקור כל הרעה הזאת הוא, כמובן, החטא הקדמון של מדינת-ישראל: אי-ההפרדה בין הדת והמדינה, ואי-ההפרדה בין דת ולאום. שום דבר, מלבד הפרדה מוחלטת בין השתיים, לא יציל את ישראל מהשתלטות מוחלטת של המוטציה הדתית על המדינה - תופעה שתוביל אותנו אל עברי פי פחת.
