מדינה בהקמה

במאמרו של א.ב. יהושע "ציונות אינה אידיאולוגיה" (הארץ, 26.11.10) קובע הסופר: "...הציונות קיוותה לדבר אחד והבטיחה דבר אחד - להקים מדינה ליהודים. את הבטחתה זו הגשימה, [...] לאחר שמדינת היהודים, היא מדינת ישראל, הוקמה בפועל". הקביעה הזאת אין לה על מה שתסמוך. הואיל וכל המאמר נשען על בסיס אין סֶמֶך זה, הרי שגם הוא כולו מיותר, בטל ומבוטל כעפרא דארעא. מדינת-ישראל היא לכל היותר פיקציה מתנשאת ומתנשאיהָ מִתנָאִים בצֶבֶר עובדות שנויות במחלוקת שהם קוראים להן בטעות "מדינה". "מדינה" שאין לה גבולות קבועים, בטוחים ומוסכמים על שכנותיה, היא לכל היותר מדינה בהקמה. בפוטנציה. בְּלִיל הבריות שהתכנסו מלמעלה ממאה מדינות ויצרו כאן חברה מרוסקת לרסיסי חברות עוינות זו לזו, אינו יכול להיקרא אפילו עַם שראוי לטריטוריה משלו. היהדות שאמורה הייתה להיות המכנה המשותף, הייתה לצנינים בעיני רבים, ועובדה זו, שומטת גם את ההצדקה היחידה לקיבוץ הגלויות של היהודים בארץ המובטחת. קשה מאוד להחדיר את העובדה הפשוטה שאבותינו ואנחנו מאסנו בגלות הארוכה והדוויה ועלינו לארץ-ישראל אך ורק משום יהדותנו. והרי אין ממש כל סיבה אחרת... הציונות היא מפעל יהודי שבא לפתור את מצוקת היהודים בגלות על-ידי הקמת בית לאומי ללאום היהודי. אך ורק ליהודים. בני-ישראל. עם-ישראל. בארץ-ישראל. ההקמה עדיין בעיצומה ובמקביל נשקפת לה סכנה קיומית בכל רגע נתון. עוד רבה המלאכה. לפיכך, ההכרזה כי הציונות הגשימה את הבטחתה – יומרנית ומוקדמת מדי. אנחנו עדיין חגורים ואל לנו להתהלל כִּמפתחים! את מדינת הלאום היהודי צריך להקים ולא נוכל להקימה עם רגשות אשם של גזלני אדמות מעַם שמעולם לא היה קיים. עלינו לבטוח באמונה שאת מדינת-ישראל אנחנו מקימים על חורבות ארץ-ישראל ולא על חורבותיו של שום עם אחר. באיוולתנו, קוממנו יש מאיִן את העם הפלשתיני עוד בטרם ביססנו את התקומה שלנו. וגם אחרי שעשינו זאת ופנינו לשלום עימם – הם התכחשו ומתכחשים לקיומנו. הם רואים בנו נטע זר במרחב הזה ובסכלותנו חלקים מתוכנו מחזיקים-מחרים אחריהם. עכשיו כבר ניטשת לה מערכה חדשה – לא עוד חלוקה של הארץ לשתי מדינות כי אם שליטה מוחלטת על מדינה אחת מן הירדן ועד לים התיכון. כל עוד צד אחד מן הצדדים סבור שיש בכוחו להדביר או לפחות להכפיף את הצד השני, זה יהיה המאבק. והרוצה לשלוט בכל – מְסַכֵּן את הכל. גם את חלקו. אנחנו נאבקים לא משום שחפצים אנחנו במאבקים, אלא בעל-כורחנו. את עכו ויפו ולוד ורמלה כבשנו בעל-כורחנו! כמותם גם את חבלי יהודה ושומרון. לא הותירו לנו כל ברירה. עכשיו, רוצים אותם ערבים שבאו להשמידנו לשוב אל אותן עמדות ירי ולנסות למנוע שוב ושוב את הקמתו של הבית הלאומי שכאמור טרם קם. הציונות, אפוא, ניצבת לכל היותר בפני פרשת-דרכים בדרך-לא-דרך. מחוז חפצה רחוק משהיה ביום הכרזת עצמאותה של מדינת-ישראל ועיקר תפקידה – לפניה.