מכבסת מילים

הפוליטיקאים כבר התחילו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב: לדבר. יצחק אהרונוביץ מקווה שנצא מחוזקים, בנימין נתניהו אומר שזו לא העת להתאבל, כולם משתתפים בצער המשפחות ועוד כהנה וכהנה מילים ריקות מתוכן. נמאס, נמאס, נמאס. אנחנו רוצים לראות מעשים ולא דיבורים. אנחנו רוצים לדעת האם היה מחדל נקודתי או מערכתי. אנחנו רוצים לדעת מי אשם. והעיקר: אנחנו רוצים לדעת מה ייעשה כדי שזה לא יקרה שוב. ועדת חקירה ממלכתית - לא פחות. זה מה שנחוץ פה. וזה חייב להיעשות מיד. למנות אותה ביום ראשון, להקציב לה שלושה חודשים, לתקן בתוך חצי שנה. מספיק כבר עם כל הדיבורים הללו, המכסים על אדישות וחוסר יכולת לתכנן לטווח של יותר משני מטרים. זה עולה לנו שוב ושוב בחיי אדם. די כבר.

מזמן לא שמענו מהחברה האומרת שגילתה כמויות נפט ענקיות ליד ראש העין, אז השבוע קיבלנו מנה כפולה ומכופל. גבעות עולם כינסה תדרוך עיתונאים בבניין הבורסה ושפעה אופטימיות. המספרים עפו מעלה-מעלה: מיליארד חביות במאגר, אפשרות להפיק 100 מיליון מתוכן, ייתכן שהמספר יעלה ל-160 מיליון, אולי אפילו 600 מיליון. שווי השדה עומד על 195 מיליון דולר בהסתברות של 50% ועל 830 מיליון דולר בהסתברות של 50%. שחקן החיזוק של גבעות עולם השבוע היה הגיאולוג הבריטי ניק רייט, שאחראי למספרים הגבוהים ביותר של פוטנציאל ההפקה וגם לתחזית המאוד-מדויקת של שווי השדה. אך הייתה לו הסתייגות קטנה: "אם ההפקה תהיה בת קיימא". זהו ה"אם" שמלווה את גבעות עולם מזה שנים. קיומו של השדה ידוע, אבל עד היום לא פורסם כיצד יתגברו על מעטה הגז המונע את הפיכתו לבר הפקה. היועץ האסטרטגי של גבעות עולם, אלוף (מיל.) גיורא איילנד, טען שיש מענה: יש לחברה תוכנית לטיפול בגז הנלווה והיא ממתינה לאישור משרד התשתיות. כאשר נשאל לגבי העלויות הצפויות, אמר איילנד שעל כך יינתנו תשובות בדוח עתידי של רייט. אלה לא תשובות רציניות. זו זריית חול בעיניים. אם יש מידע ממשי - צריך לפרסם אותו מיד ובמלוא הפירוט. אם אין - לא צריך לדבר בכלל.

העובדה שתיאטרון הבימה שרוי במשבר כספי, היא ממש לא חדשות. אלא שבשנים האחרונות יש להנהלת התיאטרון הסבר עדכני לקשייו: השיפוץ המתמשך של ביתו, הגורם להוצאות תפעוליות כבדות ומקשה על הניהול התקין. בהחלט ייתכן שזו אחת הסיבות, אבל תראו מה קראתי השבוע בתוכנייה של ההצגה "השוטר אזולאי" באותו תיאטרון עצמו. בתוכנייה מובא קטע מראיון שהעניק אפרים קישון לירון לונדון בשנת 1993, שם סיפר כיצד הועלה לראשונה מחזה שלו בהבימה. השנה, חייבים לזכור, הייתה 1953. לונדון: איך קיבלו להצגה קומדיה של עולה בלתי ידוע? קישון: בטעות. לונדון: של מי? קישון: של מישקה פריד. כך קראו למנהל הבימה באותם הימים. הוא נשלח על-ידי יושב-ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, להציל את התיאטרון ממשבר כספי קשה מן הרגיל. כלומר: כבר לפני 58 שנים היו המשברים הכספיים של הבימה עניין שבשיגרה, וכבר אז היה "משבר כספי קשה מן הרגיל". בלי שום קשר לשום שיפוץ ושום בנייה. אז אולי עדיף לכנות את הבימה, במקום "התיאטרון הלאומי", בשם "תיאטרון האבסורד".

בנק הפועלים, רמדיה, אפריקה-ישראל, סלקום. משברים שהביאו לאסון תדמיתי. המכנה המשותף: רני רהב. אז אולי הגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "היחצ"ן של המדינה"? בעצם, במחשבה שנייה, גם יחסי הציבור של המדינה נראים כאילו רהב מנהל אותם.

בצבא קראנו לזה "תפקידי רוחב": תארים ארוכים ומפוצצים, שלמעשה אין מאחוריהם כלום. נזכרתי בביטוי הזה כאשר קראתי השבוע על ההטבות שמעניקה חברת הבנייה של יגאל דמרי לבני משפחתו. איריס דמרי, אשתו-של, היא "סמנכ"ל קשרי לקוחות" ותמורת תפקיד קריטי זה תקבל מעתה 53 אלף שקל בחודש, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות, רכב יוקרתי צמוד שיוחלף פעם בשלוש שנים והחזר הוצאות. מאיר דמרי, אחיו-של, יהיה "אחראי תקשורת סלולרית וקווית, בקרה וייעול אסטרטגי". עם כל כך הרבה תפקידים, שכרו ממש מקפח אותו: 13,600 שקל לחודש, רכב מדרגה 3 וביטוח מנהלים. שכרם המופרז של בכירי החברות הציבוריות תופס הרבה תשומת לב, אך הגיע הזמן להתעסק גם בסעיפים הקטנים לכאורה הללו. הגיע הזמן שתהיה בקרה אמיתית על העסקתם של בני משפחה, על התפקידים שהם ממלאים בפועל ועל התאמת השכר לתפקיד. כי כרגע - הפירצה הזו ממש זועקת לניצול בעלי המניות לטובת בעלי השליטה.

במעבר חד, אולי חד מדי. התקשרתי השבוע לחברת 013 נטוויז'ן כדי לבצע שינוי מסוים. קיבלתי מענה אנושי אחרי ארבעה חיוגים בלבד במענה הקולי (וזה באמת לא הרבה, יחסית לחברות אחרות) ונציגת שירות אדיבה ענתה לי תוך פחות מדקה. עד כאן - ראוי לשבח. הבעיה התחילה כאשר הסברתי מה רצוני, ונעניתי ש"אנחנו כרגע בשדרוג מערכות", ולכן עלי להשאיר את מספר הטלפון שלי ויחזרו אלי. שאלתי האם "שדרוג מערכות" אינו אלא לשון נקייה לתקלה. הנציגה אישרה. אז למה לא לומר ללקוחות את האמת? מה יש? כבודכם ייפגע אם תודו שגם לכם יש מדי פעם תקלות? להיפך: אולי כך תבינו טוב יותר את הלקוחות הנתקלים בבעיות. יומיים לאחר מכן באה תקלת הענק של סלקום. כאן לא הייתה שום מכבסת מילים; פשוט לא היו מילים. במשך כמה שעות לא מסרה החברה דיווח לציבור, מרכזי השירות הפגינו משהו שבין אדישות לבין הלם מוחלט, וכאשר החברה סוף סוף דיברה - היא רק ידעה לומר שהיא לא יודעת מה קורה ומה יקרה. הסיבה לכך פשוטה מאוד: כל כך קשה לעבור חברת סלולר (קנסות, התחייבויות, בלבול מוח) וכל כך לא כדאי (כי אין ביניהן תחרות אמיתית ואיש אינו מסוגל להבין את ההבדלים אם הם בכלל קיימים), עד שסלקום לא צריכה לחשוש מכעסם של לקוחותיה. תשלמו ותשתקו.

זו רק עבירה מינהלית - אמר דוברו של הבנקאי ואיש הביטוח שלמה אליהו, כאשר נחשפו החשדות נגדו בנוגע לעבירות על החוק לאיסור הלבנות הון. יכול להיות. מה שאני לא מבין זה את השימוש במילה "רק". האם העובדה שמדובר בתחום מינהלי, הופכת אותו לפחות חשוב? לכזה שצריך לציית לו פחות? קשה לי להניח שחברת הביטוח אליהו הייתה ממהרת לשלם למבוטח ש"רק" היה מסתיר ממנה פרט טכני, כגון מינון התרופות שהוא לוקח. קשה להניח שבנק איגוד היה שש להעניק הלוואה ללקוח ש"רק" לא מסר בזמן את המסמכים הדרושים. כלומר: המילה "רק" היא מאוד יחסית. היא "רק" כאשר הדבר טוב לי, והיא מאוד "לא רק" כאשר הדבר מזיק לי.