מדינת ריאליטי

יצרנו פה מדינה מופלאה, עם הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי. הפרחנו שממה, קלטנו מיליוני עולים, בנינו תעשיה מפוארת, הגענו לצמרת התרבותית והאמנותית, ואת כל זה עשינו תוך מלחמה יום-יומית על עצם קיומנו. דבר אחד לא למדנו: לחשוב קדימה. והליקוי הזה עלול להוריד לטמיון את כל מה שבנינו. האם מישהו מאמין שישראל באמת, אבל באמת, מוכנה לתרחיש של התקפת טילים רב-חזיתית? מי שרואה את התרגילים של פיקוד העורף יודע לספר על ברדק, אנשים שאינם יודעים מהם תפקידיהם, חוסר בציוד, לוחות זמנים שאיש אינו עומד בהם. ועם היד על הלב - אם זה היה להיפך, אז היינו מופתעים. אם אנחנו כל כך מתקשים להתגבר על שריפה, גדולה ככל שתהיה, מה הסיכוי שנדע להתמודד עם טילים? או עם נשק גרעיני? הרי כבר היינו בסרט הזה, ואני חוזר שוב למלחמת המפרץ הראשונה: האיום היה ידוע, לכאורה נעשו הכנות, אך בפועל היו ימים שלמים של בלגן מוחלט. לפי איך שישראל מתנהלת (כי קשה לומר שהיא מנוהלת), קל להבין מדוע תוכניות הריאליטי כל כך פופולריות אצלנו. הרי כל החיים שלנו בנויים על ריגושים של כאן ועכשיו, על העדפת הנאות ההווה על פני צורכי העתיד, על העמדת פנים במקום חיזוק המהות. אלא שבריאליטי הזה, אין מנצחים. בריאליטי הזה, כולנו מפסידים.

השריפה הזאת היא רק דוגמא, כואבת מאין כמותה, לליקוי הבסיסי ביותר שמלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה: חוסר התכנון. זה מתחיל באיזוטריה (כמו אותם 2 מ"ר בפינת הרחוב שלנו שנסללו לפחות ארבע פעמים בשנה האחרונה), עובר להתנהלות בכספי ציבור (נתב"ג 2000 כמשל) ומסתיים באובדן חיי אדם. קחו לדוגמה את אסון ורסאי. כמעט עשר שנים עברו, ועדת חקירה ממלכתית מצאה שהאסון נגרם לא רק בשל בנייה נקודתית לקויה אלא גם ובעיקר בשל תכנון מערכתי רשלני ופיקוח שאיננו קיים - וחלק מהליקויים טרם תוקנו. למה? כי כבר עברנו לאסון הבא ולוועדה הבאה. או דוחות מבקר המדינה. בעוד שבועיים נראה עד כמה שירותי הכבאות אצלנו מפגרים ולא ערוכים. בעצם, יכולנו לקרוא על זה כבר בדוחות קודמים. אז מה? כלום. אולי עכשיו, עם יותר מ-40 גופות, מישהו יואיל בטובו להזיז את התחת. העם היהודי כל כך התרגל לכך שהשלטון נגדו, עד שההרגל לעבוד עליו, לעגל פינות, להתעלם מההוראות - ההרגל הזה כמעט נכנס לדנ"א שלנו. בצורה אבסורדית, מרוב רצון להתנתק מן הגלותיות, אנחנו מנהלים את המדינה שלנו כמו בשטעטעל. אחרי 120 שנות ציונות ו-60 שנות מדינה, עדיין לא הפנמנו עד הסוף שהפעם זה העסק שלנו, ושאם לא ננהל אותו כמו שצריך - רק אנחנו נשא בתוצאות. יש עוד גורם לתרבות ה"יהיה בסדר" הזאת. פוליטיקאים בכל מקום חושבים קודם כל על הישרדותם ועל הקדנציה הבאה. אבל אצלנו, עם חוסר היציבות הכרוני ועם בחירות כל שנתיים-שלוש, צורת החשיבה הזאת דומיננטית עוד יותר. למה להיכנס לתהליכים ממושכים, אם ממילא יש סיכוי לגמרי לא רע שמישהו אחר יגזור את הקופון הפוליטי? למי יש ראש לעסוק בתכנון ארוך טווח, כאשר בכל יום עלולה הממשלה ליפול?