נס החנוכה שהתרחש לפני 2,174 שנים לא התרחש ב-א' חנוכה תשע"א. זה היה אסון אותו הגדיר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו "אסון לאומי", וכדברי השיר הציוני הוותיק: נס לא קרה לנו, והחמור מכל, פח השמן, קרי ציוד כיבוי האש אפילו ליום אחד לא היה לנו. ועם ישראל ראה את מנהיגיו הכושלים, מלווים בצבא יחצ"נים, גנרלים, מפכ"לים, כולם עטורים במדים ובמדליות, עיטורים ודרגות-כתף לרוב, מרמטכ"ל ועד למפכ"ל, מרב טפסר ועד רב ספסר, כולם מלהגים על "אמרנו לכם שאין תקציב", "התרענו בפני משרד האוצר", "פעלנו במיטב יכולתנו למנוע תקלות" ועל מלאכת הכסת"ח הזו ניצחו שלושת ערוצי הטלוויזיה המגויסים, תחנות הרדיו ואתרי האינטרנט של משטר השקר, הרמייה והטיית האמת של מדינת ישראל. אם לא היה מדובר בחג החנוכה ובכאב צורב על המחדל בו שלחו למוות אוטובוסים עמוסים צוערים דרך הכביש הצר מוכה האש לכלא דמון, אפשר היה לחשוב שפורים הגיע אלינו מוקדם מהצפוי... זו הייתה מלחמת יום הכיפורים של חנוכה תשע"א, של מנהיגות לאומית שהיא שיבוט גרוע ומסוכן של מנהיגות מדינת ישראל בשנת תשל"ד, 1973. שום לקח לא נלמד מאותה מלחמה, שום תובנה ואף לא מסקנות אופרטיביות מינימליות לשיפור התפקוד של מסגרת הביטחון הלאומי הכוללת של מדינת ישראל. ופרשני הערוצים השונים, מאמנון אברמוביץ' ועד אחרון זבי החוטם של גלי צה"ל, חזרו וסיפרו לנו ש"נתניהו וממשלתו לא אשמים במה שקרה, בדיוק כפי שאולמרט וממשלתו לא אשמים בכישלונותיה הנוראים של מלחמת לבנון השנייה". אז מי אשם? והמסקנה היחידה היא שזה אסון שבא לנו משמים, כלומר, אף אחד לא אחראי למחדל בדרג מקבלי ההחלטות הלאומיות עלי אדמות, וקודמיהם, אם בכלל, הם האשמים, ברמה הווירטואלית כמובן. זה היה קו תעמולתי מתואם של מר נתניהו, שבחושיו הפוליטיים הבין שהוא נקלע לתוך אסון-פוליטי חמור ולמשבר המאיים על כסאו. יציאתו לתקשורת, נוסח אריאל שרון חודש לפני ההינתקות, ונזיפתו הצעקנית לפקידי הממשלה: תתחילו לעבוד, קיבלה אצל ביבי ממד מגוחך כאשר בחפ"ק מכבי האש העייפים עד מוות הוא פוקד על השר לביטחון פנים: "אני מורה לך לפנות את היישובים! חשוב קודם כל לשמור על חיי אדם בכל מחיר!", כאילו שזה לא היה דבר ראשון אותו עשו לוחמי האש האמיצים של מערכת הכבאות הדלה, חללי שב"ס ושוטרי משטרת ישראל. שמירת חיי אדם בכל מחיר? באמת מר נתניהו! השמעת מה אמר בדם ליבו, אביו של אחד החללים על קבר בנו: "זו הייתה מלחמת יום הכיפורים השנייה בה נהרג לשווא בני יקירי, ואני לא אתן לשלישית לקרות!". שמענו גם שמענו את ראשי המערכת הזו, משר הביטחון והרמטכ"ל, מראש הממשלה ועד מנכ"לי המשרדים השונים: "והיה אם תקרה מלחמה, אנו מוכנים!", והימים האלה הם ימים בהם סכנת המלחמה קרובה עד אימה, והאויב האירני שצר על מדינת ישראל מכל עבריה מאיים בריש גלי, שאלפי טילים יכו בשטח מדינת ישראל ללא רחם, ממטולה ועד אילת, מחיפה ותל אביב ועד אשקלון והכור בדימונה. כל מטרה צבאית ואזרחית מטווחת לירי מדויק שכמותו לא הופעל מעולם בתנאים מבצעיים. אז מי הוא שיאמר למר נתניהו: אל יתהלל חוגר כמפתח? כך מוכנה מדינה שכל סנטימטר בשטחה מטווח בירי ארטילרי, טילי או אווירי מכל עבריה? כך מתכונן פיקוד העורף למצב בו במקביל עלולות להתרחש פגיעות חמורות בתשתיות צבאיות, אסטרטגיות ואזרחיות? מי שלמד על בשרו כיצד הוכתה מדינת ישראל בימים הנוראים של מלחמת יום הכיפורים 1973, רואה כיום, לחרדתו, שדבר לא נלמד וכלום לא השתנה. מדינת ישראל מתנהלת בשיטת הניהול האפארטאצ'ית אותה תיאר בכתביו אפרים קישון. זוהי מנהיגות של "תעלת בלאומילך", מנהיגות מטורפת המתקוטטת בינה לבין עצמה על כבוד עצמי מדומה, על סמכויות, על טובות הנאה, מנהיגות מושחתת של הליכוד נוסח שלטון מפא"י - קליקה הפועלת בשיטה דמגוגית, המכסה על מחדלים, אוזלת יד ודילטנטיות בשקרים המגובים בתקשורת מגויסת, ואשר מפעילה עריצות וסמכותיות חסרת-כיסוי במטרה לזכות באהדת הציבור, כדי שזה יואיל בטובו וינציח את שלטונה. כך למדנו גם - ולא רק מסרטו האלמותי של אפרים קישון - שהפיכת המתנגדים למשטר ל"משוגעים" אותם יש להשליך לבתי-חולים פסיכיאטריים, או לשבור את עצמותיהם על-ידי "פלוגות הפועל", פועלת בשיטות מעודנות מעט יותר גם בימינו אנו. כך ראינו באסון הלאומי של מר נתניהו, כיצד מנהיגות חולה שולטת על חיינו, כשהיא מתנשאת ומשתחצנת, אבל ברגע של אמת היא מתייפחת קבל עם ועולם, אליו היא פונה בבקשת עזרה היסטרית תוך שחיקת מעמדה של ישראל כמדינה היודעת לעמוד בפני אתגרים בלא להתחנן כעני בפתח. צר לי, אך התביישתי כאשר נשאלנו בעולם, הכיצד זה ישראל עם כוח אווירי כה מרשים לא מחזיקה מטוסי כיבוי? ושוב ראינו את ראש ממשלתנו נלחץ כאחוז תזזית ברגע של משבר תוך שהוא מתנער, אף כי בתחכום תקשורתי, מאחריותו האישית הגורפת לאסון שבא על חבל הכרמל ועל מדינת ישראל גם יחד. זהו האיש שהיה ראש ממשלה בתקופה בה התריע מבקר המדינה חזור ובקר מדי שנה על המחדלים הזועקים לשמים בכל הקשור לשירותי הכבאות וההצלה של מדינת ישראל. אתה ונעריך באוצר, אדוני ראש הממשלה, מנעתם בהינף חתימת ידיכם הצלה וישועה מעשרות החללים שנפלו בשריפת יערות הכרמל. אתה האיש שבעת היותך שר אוצר בממשלת שרון נותר מערך הכבאות עלוב וחסר-אמצעים בשיעור שהוא פי שבעה פחות מהממוצע במדינות המערב המתוקנות. אז על מי תלין היום, מר נתניהו? אולי תלך ותחפש אחר נערי האוצר האחראים למחדליך, אלה הנושאים היום במשרות שמנות-משכורת ותנאי פרישה מופלאים אצל הטייקונים הגדולים של הבנקים, חברות הקרטל הגדולות ומפעלי התשתית הגדולים? התקנים העלובים שנקבעו לשירותי הכבאות באיגודי הערים והמועצות האזוריות, מקורם בתפישת העולם המקובעת של משרד האוצר, אשר תקפה גם בנושא התפלת המים כמו במלחמה בעוני. משרד האוצר, ששנים ארוכות עיכב את התפלת המים, הוא זה שהטיל את האחריות למחדליו על כיסו ורווחת חייו של הציבור כולו במדינת ישראל. הם, נערי האוצר במגדל השן אשר בירושלים, לא מסוגלים לתקצב משרות של כבאים, שלתפישתם, הפעלה של פעמים ספורות בשנה לצרכי כיבוי שריפות, איננה מצדיקה לשלם להם שכר הוגן של משרה שלמה, ולכן אותם חכמי-חלם ערכו חישובים אקטואריים שגויים מיסודם שהוכיחו לטעותם, כי מוטב למדינה לשלם אחת לכמה שנים פיצויי חבות ועלויות נזקים לשריפות גדולות, מאשר להחזיק כמות נאותה של כבאים שיהיו מסוגלים למנוע את נזקי השריפות בתחילת התרחשותן. ומן הפרט אל הכלל: מה היא תפישת עולמם של המנהיגים ושל הדרג המוציא לפועל במערכות הקריטיות במדינת ישראל? מדוע אין הפקת לקחים משגיאות היסטוריות מקובעות העוברות כנגיף במחזור הדם מדור לדור של מנהיגים, ומראש ממשלה אחד למשנהו, במשרד שאליו כפופים ישירות הגופים הממשליים החיוניים ביותר לקיומנו, קרי המוסד, השב"כ, הוועדה לאנרגיה אטומית, המועצה לביטחון לאומי, ושני שרים בלי תיק, הפועלים זה מול זה ומול גופים אחרים של משרד הביטחון, צה"ל ואמ"ן בחוסר תיאום משווע פעם אחר פעם, באירוע המלווה אירוע, ועל ה"מרמרה" דיברנו?