"תעזוב עכשיו", הם אומרים לי, "תן לחבר'ה להתגבר על השריפה ולכבות את האש. לכל החשבונות יש לך זמן אחר-כך. תחשוב על המורל. די"! אבל אינני יכול. אני זועם עכשיו. כשקוברים את המתים. כשבתים נשרפים. כשאנשים עומדים חסרי-אונים מנגד וחרדים לרכוש, לזיכרונות, למכתבים, לתמונות, לכל מה שבו משתמר העבר האישי והמשפחתי, הרגעים שהונצחו, החפצים שכל הנוגע בהם נוגע בחיים. עכשיו. אין לי כוח לתבונה החבוטה האומרת כי הכעס הוא בלתי שקול כשהוא פורץ ברגע הסערה, כי יישוב הדעת תובע שהזמן ילך במהלכו ויאפשר לכל חכמי הדברים העבשים להתאסף ולחקור ולהגיע למסקנות, ולהישבע כי הכל ישתנה למן הרגע בו יתאספו הראיות למחדל הקולוסאלי. אני יודע, מה לעשות, הורגלתי לכך מכבר, כי רגע השבועה בשפתיים הוא גם רגע ביטולה בלב.
זה לא קרה היום. זה קרה בשנים ארוכות של הליכה נחושה במסלול שלטוני עקום, שסמלו הוא מיליארדים למטוס תקיפה שלא יפציץ את אירן לעולם - ואף פרוטה למטוס כיבוי אחד. זה כמובן ממריד להציג את הדברים כך, אולם אמת היא שזה כך. בכל שנות שלטון הממשלות בישראל, היו הדאגות לחיים כמות שהן משניות לדאגה לחיים כפי שהם נראים דרך הפריזמה של הביטחון. גבולות בינינו לבין האויב יש בכל רגע נתון ושרים אחראים יודעים שאש בעוצמת אש הכרמל יש אחת בעולם ולכן, הם אחראים לא להקצות את הפרוטה הדרושה כדי להיערך למה שיכול לקרות ולכן גם יקרה. עכשיו כשזה קרה במשמר שלהם, הם דורשים להקים ועדת חקירה כדי למצוא את האשמים במשמר של קודמיהם.
חדלי אישים! זה לא קרה היום. זה קרה בשנים ארוכות בהן ממשלות ישראל עוסקות בשקיקה בהישרדותן הפוליטית ומקצות משאבי-עתק כדי לרצות שותפים קואליציוניים המעמידים על סדר היום של המדינה את הכל, חוץ מאשר את הרווחה והביטחון של התושב המצוי. מאז שבקעה מחשכת עידן הגלות בקריאת מגילת העצמאות, היא עוסקת, המדינה המטורפת שלנו, במי הוא יהודי, ובמי הוא גר, ובמי הוא תורתו אומנותו, ובמי הוא עוכר ישראל, ובמי הוא שמאל, ובמי הוא ימין. אבל במי יגן על כל אלה מפני השריפה, אין לא הפנאי ולא הממון לעסוק, כמו שאין לה לא הפנאי ולא הממון להבטיח איכות-חיים אנושית לנכה, לזקן ולילד הנמצא מתחת לקו העוני, ולא לשוויון ההזדמנויות האמיתיות בחינוך, ולא לשום דבר שאיננו נמצא בקו התיחום של הבעיות הגדולות המעסיקות עם נאור, הנמצא מעבר לשאלות הקטנות של צרכי החיים הארציים הפשוטים, היומיומיים. זאת האש. אפשר לכבות אותה בכוס מים, אבל מי קונה כוס מים כששיכרון השלטון הרעיוני האידיאי הווכחני והראוותני אינו מעלה על הדעת כי המים אחרי הכל הם מי חיים.
זה לא קרה היום. זה קרה בשנים ארוכות, בהן ממשלות ישראל אינן יודעות באמת מה יקרה אם תקראנה מלחמה שתזרה אש טילים מצפון עד דרום ואין, חרף כל האמור על הביטחון, מענה לאוכלוסיה מותקפת בעריה ובכפריה. והאש שהוצתה בכרמל איננה אלא דוגמה טראגית ונוראה לאש שתוצת בכל הארץ אם לא תהיה תקווה אחרת בארץ חוץ מתקוות מלחמה. זו לא תבוסתנות. זה לא מספיק לומר לתושבי שדרות שהם היו גיבורים, ולא מנחם לומר למתי השריפה כי הם היו לאות ולמופת לגבורה המעוררת השתאות. זה לא מספיק לומר כי אנחנו עם לבדד ישכון שאינו מתחשב באיומי הגויים ולהיווכח בצניעות, שאם היא באה - היא באה במאוחר, כי עמים קרובים ורחוקים נחלצו לסייע לנו באוויר ובאמצעי כיבוי שאנו הזנחנו אותם לעייפה ואיננו יכולים להתקיים בלעדיהם.
זה לא קרה היום. זה קרה בשנים ארוכות בהן כל ממשלות ישראל מוזהרות ללא הרף ומתחמקות ללא מעצור מעשות את הנחוץ כדי להצטייד על-פי דין, כדי להיות מוכנים לכל צרה על-פי השכל הישר, להיות נכונים ליום פקודה על-פי המתחייב מן האחריות. זה קרה כי אין אצלנו אחריות בכלל כמושג מוסרי בסיסי, שמחייב את המתרשל לפנות את מקומו בעבור מי שמוכן לשאת אותה על כתפיו בלי חוכמות רטוריות מעליבות. פעם חשבו שזה ה"סמוך", ופעם פסקו שזה ה"יהיה בסדר", ופעם שזה נערי האוצר - אבל זה כל אלה, אך בראש ובראשונה זה עוון נורא של השלמה בלתי סבירה של הציבור הישראלי עם הנהגה המסרבת ליטול על עצמה אחריות לשום מפגע הסודק את הבסיס שעל איתנותו הם מופקדים.
