הולך ומתברר לנו כי הממשלה אינה מתכוונת לשאת בתוצאות מחדליה, ככל שהדבר נוגע לפיצוי נפגעי הרכוש בשריפת הכרמל. הצהרות ראש הממשלה על טיפול מהיר להסדרת הנזקים מתבררות שוב כחומר לתקשורת בלבד. לצוות שמונה על ידו אין הניסיון הנדרש לטיפול בנזקים, אין הכלים הדרושים ואף לא הסמכויות המתחייבות.
כך על המדינה לטפל בנושא:
חוק הנזיקים האזרחיים (באחריות המדינה) משנת 1952 מחיל על המדינה אחריות בנזיקין על מעשיה.,כך קבע ביהמ"ש העליון בפרשת דני לוי: "המדינה אחראית, כמו כל אדם אחר, על רשלנות שבמעשה". גם בפסקי דין אחרים קבע ביהמ"ש העליון שניתן להחיל אחריות על המדינה בשל רשלנותה, ופסק לטובת תובעים במקרים שבהם המדינה התנהלה באופן לא סביר ושלא במידת הזהירות הראויה.
העובדה שמחדל השריפה בכרמל אירע במשמרת של הממשלה הנוכחית, מחייבת אותה לפעול לתיקון המצב ולשיפוי הנפגעים, גם אם לממשלות קודמות חלק במחדל.
15 שנה עברו מאז דוח ועדת לפידות, 12 שנה מאז דוח ועדת גינוסר, 5 שנים ו-3 שנים מאז דוחות
מבקר המדינה, ולמעשה לא נעשה דבר.
כיוון שאחריות המדינה ורשלנותה נקבעו כבר בדוחות הוועדות ודוחות המבקר, מתחייב כי הממשלה לא תמתין לתביעות כנגדה, ותנקוט היא יוזמה למתן פיצוי. כך מחייבת האחריות, כך מחייבת ההגינות, וכך בעצם התחייב ראש הממשלה כאשר הודיע לציבור, כי הכול יעשה מידית, ללא ביורוקרטיה.
הפקרת הניזוקים לחסדי חברות הביטוח, תהליך שמטבע הדברים אורך זמן רב וכרוך בביורוקרטיה רבה - אינו תשובה ראויה במקרה זה. כמו-כן, סביר שהפיצוי שיתקבל מחברות הביטוח יהיה במקרים רבים לפי שווי היסטורי או ערך מימוש, ולא לפי שווי כינון. משמעות הדבר, היא לדוגמא, אדם שביתו הישן נשרף, יקבל פיצוי לפי שווי של בית ישן, ולא פיצוי שיאפשר לו להקים את ביתו מחדש.
למדינה ניסיון רב בפיצוי נפגעי רכוש, הן כתוצאה מפעולות איבה והן כתוצאה מהחלטות פוליטיות. מעניינת העובדה שכאשר הגורמים הפוליטיים היו עסוקים במתן הפיצוי, הייתה העלות גבוהה בהרבה, אי הסדר שלט בכל, ואת התוצאות ראינו בעבר בהסדרי הפיצויים לתושבי ימית ומפוני גוש קטיף, שרבים מהם טרם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גם בחלוף שנים.
לעומת זאת, בפיצויים לנפגעי הצפון בתקופת הקטיושות, ולנפגעי ת"א ורמת גן במלחמת המפרץ הראשונה, שם טופל העניין על-ידי גוף שזאת מלאכתו, דהיינו, מס הכנסה ומס רכוש בוצע הכול ביעילות, תוך הימנעות מבזבוז כספי ציבור שלא לצורך, ולשביעות רצונם של הנפגעים.
לאור כל האמור לעיל, מוצע כי הממשלה תיקח על עצמה את הפיצוי לנפגעי השריפה, שאמנם לא נגרמה באשמתה, אך חומרת תוצאותיה נבעה ממחדל חמור ומתמשך של השלטון. המדינה תאפשר למי שחפץ בכך להמחות אליה את פוליסות הביטוח שלו, והיא תקיים את הדיונים והתביעות מול חברות הביטוח, באמצעות חברת הביטוח ענבל הממשלתית, שאף תנצל את יתרונותיה לגודל.
במקביל, יוטל הטיפול בנזקי נפגעי הרכוש על רשות המיסים, הערוכה לכך הן מבחינת כוח אדם מקצועי (שמאים ומעריכים), הן מבחינת מערכות מיכון משוכללות, הן הודות לפיזור הגאוגרפי של משרדיה והן הודות לניסיון ולנהלים שהופעלו בהצלחה בעבר, באירועים שתוצאתם דומה.
יקבעו מראש (ניתן לעשות זאת בתוך שבועיים שלושה) קריטריונים לפיצוי על מבנים לפי גילם וסוגם, קריטריונים לפיצוי על ציוד ומלאי, קריטריונים לפיצוי על הוצאות הנובעות מהאירוע, לאובדן הכנסות בזמן האירוע וכן אובדן הכנסות עתידיות, וכן יקבע ששום גורם פוליטי (לא שר, לא חבר כנסת ולא ראש עיר) לא יוכל להתערב במקרה פרטני.
במקביל, ישכרו שירותיהם של משרדי רואי חשבון מהגדולים בשוק, שיקיים פיקוח צמוד על הביצוע.
כמי שהיה אחראי על הפיצויים במקרי הפגיעות ברכוש כתוצאה מירי הקטיושות בקריית שמונה וכתוצאה מהטילים במלחמת המפרץ הראשונה, וכמי שמכיר את פעולות מס רכוש בהסדרת הפיצויים לתושבי שדרות והסביבה בשנים האחרונות, אין לי ספק כי זוהי הדרך הנכונה להתמודדות ראוייה עם האחריות ועם תוצאות המחדל הממשלתי. בודאי שבדרך זו ימנעו שנים של יסורים ביורוקרטיים מנפגעי הרכוש שנפגע בשריפה.
בטווח המיידי, ושוב לפי קריטריונים ברורים הקיימים כבר ממקרים קודמים, יש כמובן לדאוג לדיור ולצרכים בסיסיים למי שנזקק לכך.
הדרך המוצעת תמנע מצבים בהם אדם שאינו מבוטח או שנמצא בתת- ביטוח לא יוכל להשתקם, תבטיח פיצוי שווה על אובדן שווה למי שמעוניין בפיצוי מהמדינה (מי שסבור כי עדיף לו לוותר על הפיצוי מהמדינה ולקבלו בעצמו מהביטוח, יוכל כמובן לעשות זאת), תמנע ביורוקרטיה מיותרת וסבל מיותר מהנפגעים, ובסופו של דבר תעלה למדינה פחות מאשר התביעות שתוגשנה נגדה, מה עוד שהמדינה היא זו שתקבל את כספי הביטוח מחברות הביטוח.
