בישראל ממהרים לחקות אופנות המתרוצצות בעולם הגדול, בין אם הן מתאימות לנו ובין אם לאו. חרם אמני התיאטרון מספר 1 וחרם מספר 2 על היכל התרבות החדש באריאל אף הם נראים מעין חיקוי זול של אופנה או "טרנד” פופולרי מאד בעולם בשנים האחרונות: דה-לגיטימציה של זכות היהודים על ארץ ישראל. אבל יש לראות חרם זה כתוצר די צפוי של היסוד הערכי המשותף לרבים מיוצרינו המוכשרים. למעשה, מדובר בגירסה מקומית של ניהיליזם תרבותי, השולל את מורשת העבר, על ערכיו ועל מוסדותיו, והקורא לבנייתה של מערכת חדשה על הריסות הסדר הישן. נראה כי גם אמני התיאטרון המחרימים שלנו שואפים לנתק אותנו ממורשתנו היהודית ומזיקתנו לארץ ישראל ולבנות "ישראל חדשה”, חילונית, מדינת כל אזרחיה, בגבולות שאותם כינה בזמנו
אבא אבן "גבולות אושוויץ”.
מבלי לתת סקירה פילוסופית מקיפה, נזכיר בקצרה את מקורותיו הרוחניים העיקריים של הניהיליזם התרבותי במאה ה-20: ניטשה, היידגר וסארטר, הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20, העניקו לנו ב”נדיבותם" הרבה את הניהיליזם הפילוסופי, את הדה-קונסטרוקטיביזם ואת אמנות האבסורד. ענקי הרוח הללו המליצו לנו על שלילה מוחלטת של מורשת העבר, קראו לפירוק הקנון התרבותי וסיפקו לנו חזרות אינסופיות על הטיעון בדבר חוסר הטעם של קיומנו והעדר המשמעות של החיים.
עוקרים שיני זהב בפועל נתן ניהיליזם זה הכשר רעיוני לאידיאולוגיות מהפכניות כמו האידיאולוגיה המרקסיסטית והפשיסטית. סיסמתו של הקומוניזם "עולם ישן עדי עד נחריבה” והִמנונה של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית "העצמות הרקובות רועדות... אנו ננצח... מחר העולם לנו יהיה שייך" יושמו ברחבי העולם, תוך החרבתם של נכסי תרבות כבירים והריסת רקמות חברתיות ומורשות תרבותיות עתיקות. עצוב להיזכר כי אינטלקטואלים רבים במערב תמכו תמיכה נלהבת ב"שמש העמים” סטלין, אשר חיסל את מעמד האיכרים הרוסיים, השמיד מאות כנסיות והיגלה עמים שלמים ממולדתם. אנשי רוח רבים חיזקו בשעתו את ידיו של מאו רוצח המיליונים, אשר השמיד ב"מהפכת התרבות" אוצרות בני אלפי שנה והחריב את טיבט על תרבותה הייחודית שמאז בקושי מתקיימת בגלות. היידגר עם תלמידיו הרבים הצטרף למפלגה הנאצית ונתן הכשר רעיוני לפשעי המשטר ההיטלראי. דיקטטורים "קטנים" יותר כמו פול פוט, רוצח בני עמו בקמבודיה והאייתוללה חומייני באירן זכו בשעתו לתמיכתו נלהבת של הפילוסוף המהולל פוקו. במודע או שלא במודע, זוהי המורשת האידיאולוגית של רבים מיוצרינו העכשוויים, הבועטים בערכים ובמסורות היהודיות והציוניות שעליהם מושתתת המדינה היהודית. ברוח זו הם גם מזלזלים ברוב הגדול של הציבור (ההמון הנבער) השבוי לדעתם "בתודעה כוזבת” ומערערים על שיקול דעתו שאותו הוא מבטא באופן דמוקרטי בבחירות.
דומה, כי דווקא על-רקע זה מצלצלים דבריו של אברהם קריב בבהירות רבה. קריב מבכה בספרו "אדברה וירוח לי", את גט הכריתות ליהדות שנתנו סופרי ישראל החדשים, שאף הם נדבקו ברוח הניהיליסטית של החרבת היהודי הישן והקמת אדם יהודי חדש תחתיו: "נטתה הספרות הזאת זרועה לקעקע את הבניין ששקדו עליו מאה דורות לפניה... היצר להיות ככל הגויים עשנו מיוצרי ערכי עולם לקבצני עולם... מהו יהודי בספרות... בן בליעל, פרזיט... תפלצת אדם... הייתה בספרותנו התחרות בזריקת הגט [לתרבות היהודית] למרחקי דורות... ציונות כזאת, המואסת ביהודים אשר להם נתעגנה הארץ אלפיים שנה, הסלידה רבים וטובים...”.
לקריב היה ריב עם הציונות הסוציאליסטית, אך עם כל שלילתה את העבר היהודי, זו בכל זאת חייבה את הקשר של העם עם מולדתו ונשענה על זכותם ההיסטורית של היהודים למולדת בארץ ישראל. הוא בוודאי לא העלה בדעתו כי יקומו יוצרים שלא רק יבקשו להרוס את ארון הספרים היהודי, אלא גם לשלול את זכותו של העם לארצו ולהחריב את הציונות.
אחד המייצגים הבולטים לסוג זה של ניהיליזם תרבותי מקומי הוא ס. יזהר, גדול סופרי תש”ח. יצירתו טבולה בתיעוב לכל מה שריח של מורשת יהודית דבוק בו ושלילה הולכת ומתגברת של הציונות. ביצירתו המונומנטלית ימי צקלג הוא שם בפי אחת הדמויות את הדברים הבאים: "אהבת העם היהודי! איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב אותו? הלא אנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו”.
ב"חירבת חיזעה" הבידיוני הוא מצייר את חיילי תש”ח כחבורת קלגסים חסרי מוסר היורים כמעשה שגרה בחפים מפשע ומַגְּלים אזרחים תמימים מעל אדמתם. ככה סתם. מעבר לתיאור המרושע של החיילים, עובר כאן ס. יזהר שלב נוסף בדרך להתנכרות כוללת למורשת היהודית והציונית ומספק חומר תעמולה למיתוס הנכבה הפלשתיני.
מאוחר יותר, ב"גילוי אליהו", משלים ס. יזהר את גט הכריתות שלו מהציונות ומשווה את חיילי צה”ל לנאצים. לא פחות. הוא בודה בדייה מחרידה שאינה נתמכת בשום עדות של איש או”ם, צלב אדום או עיתונאי שכמותם היו רבים בשדה הקרב. במסגרתו של אותו אירוע דימיוני, הוא מתאר חיילים ישראלים במלחמת יום הכיפורים העוקרים שיני זהב מגולגלתיהם של חיילים מצרים הרוגים"... ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים..."
יזהר יודע היטב כי השוואתם של חיילי צה"ל - צבא העם שכמעט הושמד על-ידי היטלר - לחיילים נאצים היא גבול שאין לעוברו. התמקדותו בשיני הזהב של החיילים המצרים המתים - על הקונוטציה האנטישמית בדבר תאוותם של יהודים לזהב, והאסוציאציה המיידית המתעוררת לערימת שיני הזהב במחנות ההשמדה הנאצים - שומטת למעשה כל יסוד מוסרי מצבא זה ולפיכך - מן העם היהודי שזהו צבאו.
תפילין על פסל של חזיר אבל לא רק הספרות הישראלית המודרנית ספוגה ברובה הגדול באותה רוח ניהיליסטית עוינת למורשת היהודית והציונית. גם האמנות הפלסטית לוחמת שכם אחד לצד הספרות באותו אוונגרד, אשר כשמו כן הוא: משמר קדמי של צבא היוצא למתקפה. בהקשר זה יש להזכיר את יצירתו הפוליטית של תומרקין, זוכה פרס ישראל. עבודותיו החשובות מערבות ארוטיקה במלחמה. קני רובים ושלדי כלי נשק מולחמים לדמויות אנושיות, לעיתים עירומות, במרבית המקרים שבורות ומבותרות. לדוגמה, הפסל הוא הלך בשדות (1967) מציג אדם שבטנו שסועה וממנה מציצים קני רובים, גפיו קטועות, מכנסיו מופשלים ואיבר מינו משורבב לעיני כל. נעליה הצבאיות של הדמות אינן משאירות מקום לספק כי מדובר באיש צבא. אי-אפשר לטעות במסר הבוקע מיצירות כאלה: מדינת ישראל היא ישות אלימה ומרושעת, תאבת דם ומלחמות, השואבת הנאה סוטה וחולנית מהתעללות בבני אדם.
אבל תומרקין, כמו כל אמן ניהיליסטי טיפוסי, אינו מסתפק בשלילת החברה שבה הוא חי כיום. הוא נע אחורה בזמן ומנסה לקעקע את יסודותיה הרוחניים העמוקים ביותר. במיצג מפורסם מ-1980 שנערך כיכר מלכי ישראל הוא כרך תפילין על פסל של חזיר, ביודעו היטב את קדושתם היהודית העמוקה של התפילין. כריכתו של הסמל אולי היהודי ביותר עם היצור הטמא ביותר ביהדות היא יותר מבוז ליהדות. היא הד לימים של פרעות שבהם לא הסתפקו שונאינו ברצח יהודים, אלא גם השחיתו וחיללו ספרי קודש ואביזרי קדושה - רצח הגוף והרוח. דבריו של תומרקין משלימים את מה שחלק מהצופים אולי לא הבין ביצירותיו: "כאשר אני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים... כשרואים אותם מבינים מדוע הייתה שואה".
גם הקולנוע הישראלי אינו חף מרוח שוללנית זו. שורת הסרטים העוסקים בצה"ל אשר נעשו בשנים האחרונות מביעים רוח אחידה שמשמעותה: אנו חברה ללא עבר וללא עתיד. אנו חיים במקום שאינו מולדתנו, אנו מתים ללא סיבה, נלחמים באויב בלתי נראה, מחופרים ומקופדים ומתחבאים ולא מבינים מה אנו עושים במקום הזה. בסרט "בופור" למשל, החיילים במוצב אינם יודעים מדוע הם נמצאים במקום ולמען מי ולמען מה הם נלחמים. האויב אינו נראה. הוא כמעט אינו קיים. לחימה בו היא חסרת טעם. אין בשביל מה להילחם ואין בשביל מה ליהרג.
הסרט "לבנון" מצולם כולו בתוך בטן טנק ישראלי, והחיילים בצוות הטנק אינם רואים כמעט דבר ממה שמתרחש מחוץ לטנק. בניגוד למסורת הידועה של חיל השריון, שעל פיה נמצא מפקד הטנק מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות, בסרט זה מפקד הטנק סגור בתוך צריחו, ושטח הראייה שלו מוגבל לכוונת התותח. כלומר, הוא אינו ממש יודע לאן הוא נוסע ומה קורה בחוץ. צוות הטנק חבוי בכלי מלחמה כבד ומסורבל, יורה והורג ללא מטרה ברורה. החיילים מבוהלים ומפוחדים. חיים ומתים ללא סיבה, חסרי עבר או עתיד, ללא רקע היסטורי והקשר לאומי - רק ההווה המאוס קייים מבחינתם. הצוות הזה, מנסה הבמאי לומר לנו, מסמל את החברה שלנו. אלה אנחנו. אנו רואים את העולם דרך כוונת התותח, קרתנים ונרגנים, מפוחדים ואלימים, נעים ללא מטרה וללא כיוון - דורסים והורגים כל מי שבדרכנו.
מעבר להשפעתה השלילית הישירה של האידיאולוגיה הניהיליסטית על האמנות הישראלית, יש לה תוצר לוואי עקיף חמור: הניכור שהיא יוצרת בין האמנות במובנה הרחב ביותר ובין צרכני האמנות הפוטנציאלים שלה, קרי אזרחי החברה שבה היא פועלת. הרי קהל צרכני האמנות בישראל אינו מנוכר למורשתו, ורובם המכריע של היהודים החיים במדינת ישראל קשורים למסורת היהודית ולאידיאולוגיה הציונית ברמה זו או אחרת. הפניית עורף מתמשכת של האמנות הישראלית למקורות היהודיים ועוינותה לציונות בהכרח מרחיקה ממנה יהודים רבים בישראל. אין חולק על כך כי חלק גדול של האמנות הישראלית מזוהה זה מכבר עם זרם אידיאולוגי ופוליטי מוגדר מאד, המעוניין בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, בקריעת חלקי מולדת ומסירתם לאויב ובהשבת מיליוני "פליטים" פלשתינים לתוככי מדינת ישראל.
צרכן התרבות הישראלי מעוניין בחוויה אינטלקטואלית שתעשיר את חייו. הוא אינו מעוניין לעבור סדרת חינוך שתשכנע אותו כמה הוא טיפש, מנוול בלתי מוסרי, החי על אדמה שדודה ושאולי מוטב אם ילך מכאן ויותיר את הארץ ל"בעליה החוקיים". על האמנים לזכור כי האמנות אינה מתקיימת בחלל ריק. היא נוצרת על-ידי אנשים למען אנשים ואין לה קיום ללא קהל. חרם האמנים שהוא חלק מתרבות אמנותית ניהיליסטית זו, עלול חלילה להרחיק ציבורים שלמים לא רק מן אמני הניהיליזם אלא מעצם החוויה האמנותית ולהותירו לחסדי תרבות ה"ריאליטי". כבר עתה עולים קולות התוהים מדוע על אזרחי ישראל לממן בכספי מיסיהם אמנים אשר עולבים בתרבותם וקוראים לביטול יהודיותה. ספק אם זה מה שאמני ישראל מעוניינים להשיג.
