תחילת תחייתה של העברית כלשון דיבור הייתה בבתי ספר במושבות ובירושלים במפנה המאה ה-19 אל המאה ה-20. אחרי העשור הראשון של המאה ה-20 התחתנו הילדים הראשונים שלמדו עברית ומקצועות אחרים בעברית והולידו ילדים משלהם לקראת מלחמת העולם הראשונה. בשנים 1918-1916 ערכה הנהגת הישוב מפקד ומצאה כי מתוך 85 אלף היהודים שהיו כאן, אמרו 34 אלף כי עברית היא שפתם הראשית. נושאי הדגל הראשיים היו צעירים. 75 אחוז מן הצעירים בתל אביב ובמושבות החקלאיות אמרו כי עברית היא שפתם הראשית.
הילדים הראשונים ששמעו בבית את העברית כלשון אֵם, השתמשו בה כאמצעי תקשורת רגיל, כפי שעושים ילדים בכל מקום אחר. הם לא חשבו על העברית כעל כלי אידיאולוגי שתכליתו להשיג תחייה לאומית ולייצר לעם ישראל רנסאנס רוחני, אלא כעל כלי מעשי לדיבור או למשחק.
כאשר נעשתה העברית לשון התקשורת בין ילדים וצעירים וכן בין עולים בראשית המנדט, התחילו לפעול בה התהליכים הרגילים המשפיעים על עיצובה של כל לשון מדוברת. במקרה של העברית בארץ ישראל התחילה התפתחות פנימית בתוך הלשון המדוברת שכללה תהליכי פישוט, קיצור, איחוד צורות, הידמות, הבלעת עיצורים ועוד תופעות המוכרות לכל בלשן. בנוסף לכך עשו את פעולתם גם חוסר הידיעה של הצורות הלשוניות התקניות והרצויות אצל רבים מן העולים והשפעתן של האנגלית, שהייתה לשון הממשל והמשפט המנדטורית, ושל לשונות קודמות כמו היידיש שאותה דיבר חלק מן הציבור.
התהליכים שהשפיעו על הלשון המדוברת שינו ושייפו את העברית הילידית. כך נולדה אצל הדוברים הילידיים לשון עברית מקבילה אשר פיתחה לעצמה מאגר של צורות לשוניות משלה, שונות מן העברית התקנית שלימדו בבית הספר על-פי ההנחיות המדויקות של ועד הלשון. התחילו להישמע צורות כמו "אנ'לא רוצה" (במקום איני רוצה), "יש לי ת'ספר" (במקום יש לי הספר), "'ני יושן" (במקום הריני ישן), "אותכם" (במקום אתכם) ו"הכי יפה" (במקום היפה ביותר).
העברית המתחדשת - מעבדה לבלשנות בהפסקות בין השיעורים, מחוץ לבית הספר, בשכונה ובבתים, דיברו הילדים בחופשיות בלי שאיש מבני הבית ניסה - בדרך כלל - לתקן את לשונם ולהדריכם. יודעי הלשון והחוקרים התחילו לפרסם בעיתונים טורים שעניינם תיקון שיבושי לשון, אך הדוברים הילידיים התעלמו מהם. הצורות הלא תקניות המשיכו להיות בשימוש, וכיום מעניין לקרוא את הטורים הללו כדי לדעת איך נשמעה העברית המדוברת בשנות ה-20', ה-30', ה-40' וה-50'.
בשנות ה-50' נעשה ניסיון ראשון לתאר את העברית המדוברת תיאור מדעי. שני חוקרי לשון מן האוניברסיטה העברית בירושלים, חיים בלנק ו
חיים רוזן, העלו את הנושא על סדר היום של הציבור המשכיל בישראל. התחיל פולמוס חריף בין "נורמטיביסטים" ל"אנטי-נורמטיביסטים" ובלשנים ברחבי העולם התחילו להתעניין בנושא ולראות בעברית המדוברת, וגם בעברית החיה הכתובה ובקשריה עם העברית המדוברת, מעין מעבדה שבה ניתן לבדוק תהליכים המעניינים את הבלשנות הכללית. לדיון הנמרץ בעברית המדוברת הייתה תוצאה חיובית: עכשיו כבר לא טען איש את הטענות שהופנו כלפי בן-יהודה וחבריו, כי הניסיון להחיות את השפה העברית הוא מלאכותי ומאולץ וכי חידושי המילים המרובים שלהם יוצרים לשון מומצאת.
מאז הקמת המדינה כובשת לעצמה העברית המדוברת שטחים נרחבים על חשבון העברית התקנית. בשנות ה-50' לימדו את העולים עברית בסיסית, אך לא היה אפשר להקנות עברית תקנית וטובה לכלל האוכלוסיה. בתוך פחות מארבע השנים שלאחר הקמת המדינה היתוספו ל-650 אלף אנשי הישוב שהיו כאן בפתיחת מלחמת העצמאות, 750 אלף עולים. בין העולים מאזורים נידחים היו מרבית הנשים אנאלפבתיות, וכך גם 15 אחוז מן הגברים. במצב זה היה על המדינה לדאוג קודם כל להנחלת מיומנות קריאה בסיסית. דבר זה נעשה בעזרת הספר "אלף מילים" שכתבו א. רוזן וי. בן שפר ובעזרת העיתונים "אומר" ו"למתחיל".
מאות מתנדבים מבני הישוב יצאו למעברות ללמד את העולים עברית באוהליהם ובצריפיהם, והצבא היפנה אלפי חיילות ללמד עולים במסגרת מבצע "ביעור הבערות". הן אומנם עשו עבודה מדהימה, אך איש לא יכול היה להביא את ציבור העולים הגדול שהגיע הנה לרמת הלשון שדרשו ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית.
העולים רצו ללמוד עברית, כי לשון זו הייתה שפת התקשורת היחידה האפשרית בין כל חלקי האוכלוסיה. שום לשון שהביאו איתם הנה העולים לא יכלה למלא תפקיד זה. לפיכך למדו מרבית העולים עברית בסיסית, ובתנאי חייהם הקשים לא היה באפשרותם להשקיע בלימוד עברית טובה יותר. רק ילדי עולים, בעיקר כאלה שהתחתנו עם ילידי הארץ, שיפרו את לשונם במידה משמעותית, אך עדיין נשארו בתחום העברית המדוברת ורק מעטים בחרו לנסות לדבר בלשון קרובה לעברית התקנית.
אלו הן כמה מן הסיבות לכך שב-62 שנות המדינה הלך והתרחב הפער בין העברית הכתובה ובין העברית המדוברת, עד שכיום אפשר לראות בעברית המדוברת תת לשון בעלת מעמד משלה.
