על תקופת המקבים, 120 שנות מאבק דמים על חופש דת וחירות לאומית, אנחנו חושבים יותר בקלישאות ופחות בתובנות. למרות שהרבה לקחים חיוניים ממש זועקים אלינו: לימדונו!
כאן נאיר פינה אחת, השייכת לפיתויי השלום. יהודה ואחיו עמדו באש צולבת - מתייוונים שמאסו ביהדותם מצד אחד, ואדוקים שביקשו רק חופש דת והשלימו עם השלטון הזר, מן הצד השני. הסיטואציה הזאת, שאינה זרה לנו, הגיעה לשיאה בקרב ליד חדשה ( היום - ההתנחלות "גבעון החדשה", על-ידי גבעת זאב). הכהן הגדול אלקימוס (אליקים), שעמד בראש המתייוונים, נסע אל המלך דמטריוס לבירתו אנטיוכיה, להזמין מבצע צבאי נגד המקבים.
המצביא בכחידס שהגיע ליהודה, פתח תחילה בפיתויי "ידידות ושלום". אולם יהודה תהה: מי שמבקש שלום מביא עימו צבא גדול? לעומתו, חכמים וחסידים "שייחלו לשלום", ועימהם חלק מן העם, העדיפו להאמין לבכחידס ולאלקימוס. האמת המרה התגלתה מיד: אלקימוס רצח 60 מהם ביום אחד, וגם את האחרים שנמלטו ונתפסו, שחט והשליך לתוך בור גדול. "מיתקפת השלום" החלישה את יהודה המקבי. היוונים, ובעיקר המשת"פים היהודים, פתחו במסע נקם בין נאמני המקבים, ואלה מצידם השיבו מלחמה בפשיטות גרילה עקובות מדם. במקום שלום עם האויב קיבלנו מלחמת אחים! אלקימוס נאלץ לשוב לאנטיוכיה להזעיק עזרה, והפעם שלח המלך את ידידו הקרוב, ניקנור, בראש צבא של עשרים אלף עם הוראה (אולי הראשונה בהיסטוריה) להשמיד את כל העם היהודי.
בניסיון להסוות את מזימת ההשמדה הזמין ניקנור את יהודה למפגש אישי, "לדבר שלום". המפגש התקיים, ובעוד ניקנור עומד לתת את הסימן המוסכם לתפוס את יהודה, הרגיש הלה בסכנה ונמלט. המפגש הבא היה בשדה הקרב, בכפר סלמה, שם ניצח יהודה. ניקנור איבד 5,000 איש ונמלט עם צבאו למצודה בירושלים. וגם שם עדיין חגג השלום: כוהנים וזקנים ברכו את הצורר לשלום וליוו אותו לבית המקדש, להראות לו כיצד מקריבים שם קורבנות נדיבים לשלום המלך. אולם הפייסנות לא הועילה. ניקנור איים, שאם לא יסגירו את יהודה, הוא יחריב את בית המקדש!
לקראת הקרב ליד חדשה נזקק יהודה לכל להט אמונתו, לצאת למערכה גורלית ומכרעת כשלצידו רק 3,000 לוחמים, כי את כל היתר הפיצה אשליית "השלום". בקרב נפל ניקנור מייד, והצבא היווני ברח. עכשיו הצטרפו המשתמטים מן הכפרים למרדף, להרג ולביזה. בין היתר נתפסו כספי מאות הסוחרים שליוו את צבא ניקנור, בהם התכוונו לקנות את המוני השבויים היהודים שהיו אמורים להימכר לעבדות.
יהודה הורה לכרות את ראשו ולקצץ את יד ימינו של ניקנור ולהוקיעם על חומת ירושלים, אותה נשבע להחריב. כה גדול היה הניצחון, ש"יום ניקנור", יג' באדר, נחוג בישראל דורות רבים.
גם בקרב הטראגי באלעשה (ליד אל-בירה, היום) נאלץ יהודה להילחם ולצידו צבא של 3,000 בלבד, מול 20,000 רגלים ואלפיים פרשים. וגם ה-3,000 הללו נמסו, ויהודה נותר עם 800 לוחמים. דיברו על ליבו לסגת הפעם, אך הוא התעקש, היכה אגף אחד של האויב, הוקף מכל הצדדים ונפל בקרב. היכן היו המוני עם ישראל שהוא הצילם מדיכוי דתי ומשעבוד לאומי, שהחזיר להם את ירושלים והמקדש?
יהודה המקבי מצטייר בדמיוננו כגיבור מנצח, עטור תהילה, לקול המנונו הנשגב של הנדל. אולם, אם חפצי חיים אנחנו - חלילה לנו מלהתעלם מיהודה-מקבי אחר, נואש, שאחרי כל ניצחונותיו נותר עומד בודד בראש קומץ נאמנים, והוא זועק, בטרם פוגעים בו חיצי האויב וחרבותיו: "עם ישראל - אייכה?"