פרשת ויגש מלמדת אותנו פרק מופלא בחיים בכלל, ובכלכלה בפרט, היא מלמדת אותנו על חשיבות התכנון לטווח ארוך.
מעשה יוסף בתכנון הכלכלה המצרית, בתוכנית חומש, בהצלת הכלכלה ובבניית המדינה מחדש היא מהפכנית, משטר קצוב הוא דבר חדש לגמרי, שלא היה ידוע בצורתו זו בתקופה המדוברת, ושמעשהו של יוסף במצרים, של אגירה ממלכתית הבאה למנוע כל אפשרות של אגירה פרטית ושל ספסרות ושל שוק שחור - הנה מעשה רב ומהפכני.
הרמב"ן מוסיף, שלא רק תבואה אגר אלא כל דבר אוכל, ושלא רק עם התחלת שנות הרעב התחיל בקיצוב ובמכירה מתוך המלאי הממלכתי, אלא אף בשנות השובע גזר על בזבוז והזקיק את כל תושבי הארץ לאכול מנות קצובות בלבד.
יוסף הבין שכלכלה טובה מחייבת מחשבה תחילה, לעומת המצריים, שלא היו מורגלים בחשיבה עתידית, בחסכון, ושחזרו ופנו ליוסף "תם הכסף" [בראשית מ"ז].
יוסף ערך רפורמה גדולה בכלכלת מצריים, והפך את כולם למשרתי המלך, רק בדבר אחד הוא לא נגע. "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה.
האין אנו שומעים כאן את לעגה של התורה לאותו "צדק ויושר" המשאיר לאלה היחידים הבטוחים בלחם, הניזונים משולחן פרעה, גם את אדמתם? למה לא ימכרו אלה את נחלתם - אשר ממילא יש להם כל צרכם, ממילא הכוהנים המצריים סמוכים על שולחן פרעה, לשם מה הם צריכים עוד קרקעות?
יוסף מנסה ללמד אותנו לקח על מעמד משרתי הקודש בעם ישראל ומכאן אנו יכולים להבין אף את משמעות מעמד הכהונה, הלוויים בעם ישראל: על כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" מאחר שנתנו ללוויים כל צרכיהם: אין הם צריכים נחלה, הלווים אמורים לשרת בקודש, ולא בחומר לא על-מנת שיתעשרו ויאגרו כוח להשתלט ולהתעלל בצאן מרעיתם נבחרו הלוויים ולכן "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ.
ומכאן אנו מבינים את גאונות מעשיו של יוסף, שידע להראות לעם ישראל מהו צדק סוציאלי אמיתי, ומדוע, בעם ישראל, משרתי השם אינם זקוקים לכסף ולממון, ויהי רצון, שידעו מנהיגנו, לשרת בקודש, ולעשות למען עם ישראל ולא למען עצמם וביתם.
שבת שלום