יום חמישי שעבר. הטלפן כבוי. אני מפעיל אותו ומקבל שיחת טלפון מחבר שמספר לי שחצי מדינה בוערת. יש כבר עשרות הרוגים וטרגדיה נוראית. חבר אחר שנמצא באזור מוסר לי שגובה הלהבות הוא מעל לארבעים מטר. אני מסתכל בבניין בן ארבע הקומות שנמצא לידי. גובה הלהבות הוא בערך פי שניים מגובה הבניין. זה לא נתפס. לאחר כשעה אני מגיע לבית קרובי משפחתי וצופה באסון הלאומי הזה שניחת עלינו. לאחר מספר דקות אני יוצא. קשה לי לראות את התמונות הנוראיות. קשה לי לראות את עם ישראל באובדן עשתונות. יש כאן משהו שלא ידענו ולא הכרנו. זו יכולה להיות מקפצה לאירועי טרור. לא צריך מחבלים, חומרי נפץ, תכנון. צריך רק גפרור.
ביום שישי בבוקר, אני נפגש עם תלמידיי שבאו למרות שיש חופש, ומבקש מהם לקרוא יחד עמי פרק תהילים. אני מבקש שזכות הפרק הזה יהי לעילוי נשמת, לרפואה, להצלחת. כל כך הרבה אנחנו תולים בפרק אחד של תהילים.
השריפה היא בצפון אך דימונה חווה כאב לא פחות גדול. מיטב בניה נופלים ואין מנחם. פתאום מסתבר שזה בוגר בית הספר בו אני מלמד. הוא גם למד יחד עם אשתי. והשני עובד יחד עם גיסי. פתאום מסתבר שכולם כל כך קרובים ואפילו לא ידענו.
אני מבקש להתרחק מכל מסך טלוויזיה או מבזק חדשות. התמונות של ראש הממשלה שלנו מבקש סיוע מכל העולם לא קלות לי. כמה אירוני שבחג האורים שורפת בנו אש. כמה אירוני שבחג החנוכה אנחנו מקבלים סיוע מהיוונים. כמה אירוני שמדינה עם מיטב הטייסים והמטוסים לא יכולה להעמיד אפילו מטוס כיבוי אחד. מדינה שלכל אזרח שני יש ג'יפ מפואר בחניה, אבל הכבאיות שלה מלפני עשרים שנה. מדינה שהולכת להקפאה תמורת חמקנים אבל לא מסוגלת להפשיר כסף לרכישת חומרים לכיבוי שריפות.
אני מבקש מבורא עולם שייתן לנו טל ומטר, שירטיב את העצים היבשים, שיכבה את האש הזועמת. אני קורא את תפילת על הניסים ומבקש ששוב זה יקרה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה...". אני מדליק את נרות החנוכה. אני שר את המזמור של חנוכה ופתאום המילים מקבלות משמעות אחרת. "שיוועתי אליך ותרפאני... חייתני מירדי בור"... "כי רגע באפו חיים ברצונו". אני מבקש "ולבוקר רינה".
שבת קשה עוברת על כולם. ביום שני בבוקר אני מתיישב מול המסך, דוחה את הטור שכבר מוכן, וכותב את הדברים האלו. מילות נחמה לא ימלאו שום כאב. ועדות חקירה כבר בדרך וכולם מתגוננים מפני הבאות. שר הפנים אמר, ראש הממשלה כתב, ונציב הכבאות ידע. התקשורת מכינה עמודים לתליה, אבל לא עוצרת לשנייה לשאול מתי הם העלו את הנושא לדיון תקשורתי? שר הפנים יטפל במה שהתקשורת תחליט שהוא חשוב. מה שהיה חשוב להם הוא ילדי העובדים הזרים. אנחנו צריכים לבדוק את עצמינו לא פחות מאשר את נבחרנו. חשבנו ששירות הכבאות עסוק רק בכיבוי פחים והצלת חתולים. ששירות הכבאות היא מילה נרדפת לעבודה נוחה. שירות הכבאות אנחנו מבינים כבר, הוא יותר מזה. הרבה יותר מזה.
גפרור שזרק טיפש אחד, לא יצליחו אלף כבאים לכבות.
הקפדנו שמי שישב במושבים הקדמיים באוטובוס יהיו אנשי ביטחון, חיילים או שוטרים. לא חשבנו שאלו יכולים להיות גם סוהרים. האנשים האלו אחראים לא פחות מאחרים לביטחוננו. די בביקור של כמה שעות בבית כלא כדי להבין במה מדובר. עבודה קשה, שוחקת, מול אוכלוסיה קשה ועוינת. ללא הערכה, ללא תגמול הולם, עם חרב הפרטה מאיימת. השמות רבים והתמונה די דומה - תושבי עיירות פיתוח. קבוצות פריפריה. אנשים שיכולים לראות בעבודה הקשה הזו שליחות ופרנסה כאחד.
אנחנו מעריכים את אלו שתופסים את המחבלים, אבל פחות מעריכים את מי שצריך לשמור עליהם.
במשדר החדשות מנסים לסקר את כל הלוויות תוך מתן מספר שניות לדמותו של כל נפטר. בשם החמישי או שישי, הפרסומות דוחקות ומתחילים להריץ את התמונות.
אשמים אנחנו.
מאז אינתיפאדת אל-אקצה יש שהוסיפו בנוסח הברכה לשלום חיילי צה"ל עוד שני מילים "הוא ישמור וינצור את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון". רוצים לכלול גם את השב"ס, גם את המשטרה. את כל מי שעוסק בביטחון.
אימצתי זאת אז, ואני מחזק זאת היום.
