הטעות המרכזית בבחינת "המחדלים" החברתיים והביטחוניים בישראל, היא שהם מוצגים כמחדלים ולא נבחנים לאור כך שיש יד אידיאולוגית מכוונת שאחראית להם, ושהם לכן לא תוצר רק של הזנחה, כפי שרומז המונח מחדל. הכשל של מערכת הכיבוי הוא תוצאה ברורה של מדיניות מכוונת, שמטרתה היא להפריט את מערך הכבאות בישראל, ולהיאבק בהתנגדות של הכבאים.
משרד האוצר בתמיכת ראשי הממשלה של ישראל, כבר שנים רבות מקדם אידיאולוגיה ניאו-ליברלית קיצונית, שהמטרה שלה היא להפריט בכוח את המשק הישראלי כולו. הבעיה היא שבאוצר יודעים שהפרטה בארגונים מסוימים לא תעבור בשקט בציבור, ולכן באוצר עושים שימוש באסטרטגיית הייבוש, שגורמת לארגונים להיראות לא יעילים, דבר שמקל על היכולת להפריט, וגורם להחלשת המאבק של העובדים והציבור ברפורמה.
האסון ביערות הכרמל מבליט כיצד עובדת השיטה, כאשר מערך הכבאות שזועק כבר שנים לעזרה, הוא רק דוגמה אחת למערך שלם של מוסדות שהאוצר מייבש, כדי שיוכל בעתיד לטעון שהם לא יעילים, ואז יצליח להפריט אותם ללא התנגדות של הציבור.
משרד האוצר תכנן רפורמה חד-צדדית במערך הכבאות, אבל בגלל כוחם הציבורי של הכבאים, הבינו פקידי האוצר שהדרך היחידה להוביל את הרפורמה היא באמצעות הצגת מערך הכבאות כמיושן ולא יעיל. כחלק מהתהליך המכוון של האוצר נפסקה העברת הכספים למערך הכבאות, לא ניתנו תקנים חדשים לעובדים, לא נקנה ציוד, ולא נעשה ניסיון להגיעה להסכמה על רפורמה מוסכמת, שתוביל לבניית מערך כבאות יעיל בישראל. התוצאה של מהלך זה הייתה אמורה להוביל לכך שהציבור יתמוך בהפרטה של מערך הכבאות, אבל האסון הכבד, שאותו האוצר לא צפה שיבש את התוכניות שלו.
ההפרטה כשיטה לייבוש המערכת הכישלון הזה אל האוצר להפריט את מערך הכבאות לא משקף את מידת הצלחת השיטה בתחומים אחרים, כי בניגוד לאסון בכרמל, האוצר מבצע את אותה שיטה בשורה של שירותים ממשלתיים, שבהם "האסונות" לא זוכים לביקורות וכותרות. דוגמה היא משבר המים בישראל, שהיה מהלך מתוכנן בקפידה של האוצר, להוביל להפרטת משק המים. במשך שנים רבות האוצר ייבש את משק המים, למרות שהתקבלו בממשלה ובכנסת תוכניות מפורטות וטובות לשיקום משק המים.
משרד האוצר שחתר להפריט את משק המים ולא ממש דאג למשק המים עצמו, סיקל כל תוכנית ונקט שוב בשיטת הייבוש כשלא העביר תקציבים לבניית מתקני הטפלה, או ליבוא של מים, וכך יצר משבר מכוון במשק המים. העבודה שנוצר משבר חמור ושרשות המים הממשלתית הוצגה כאשמה המרכזית בגרימת המשבר, הקלה על המזימה של האוצר להפריט את משק זה, מבלי שתהיה התנגדות ממשית של הציבור או של נציגי הציבור למהלך.
השיטה מיושמת היום גם במערכת החינוך הקורסת שלא מקבלת תקציבים מהאוצר, ליישום שורה של החלטות, שהתקבלו בכנסת ובממשלה כדי לשקם אותה. האוצר בעקביות מסרב לממן את חוק יום לימודים ארוך, את החקיקה להקטנת מספר התלמידים בכיתה, ומסרב להשקיעה כספים בשיפור המבנים והתשתיות בבתי הספר.
כבר עכשיו ניתן לראות שהשיטה של האוצר מוכיחה את עצמה גם במשרד החינוך, כאשר אפשר לזהות תהליכים קשים של הפרטה, ופתיחת בתי ספר פרטיים רבים בישראל. העובדה שבתי הספר הציבוריים לא מתפקדים ושתלמידי ישראל מתדרדרים, מאפשרת לגיטימציה בציבור ליצירת בתי ספר פרטיים שיחליפו את מערכת החינוך הציבורית, ודוחפת לכן להפרטה המיוחלת של האוצר.
השיטה היא תמיד אותה שיטה, ראשית לייבש ולמוטט, ואז להציג את ההפרטה כפיתרון היחיד לבעיה. האוצר יוצר "מחדלים" מכוונים במשרדים ושירותים ציבוריים, כאשר ישנה יד מכוונת ברורה שהמניעה שלה הוא אידיאולוגית ההפרטה. שירותי התעסוקה, העיריות, החינוך, בתי הסוהר, ושירותי רווחה רבים אחרים עוברים את אותו התהליך, מבלי "שהאסונות" הגדולים שמתרחשים כל יום בשירותים אלה, בכלל מגיעים לכותרות או לידיעת הציבור.
