אלי ישי נשאל שלשום (ד', 8.12.10) האם הוא סבור שהיותו חרדי גרמה למתקפה התקשורתית העזה נגדו בעקבות הדליקה בכרמל. ישי השיב בחיוב. לדבריו, אם היה חילוני - התקשורת הייתה מהללת אותו על ראיית הנולד, על אזהרותיו ועל דרישותיו החוזרות ונשנות לתקן את הליקויים במערך הכבאות.
לא נעים לומר, אבל יש משהו בדבריו. התקשורת הישראלית של 2010 עדיין שבויה בדעות קדומות, עדיין מושפעת משיוך דתי ועדתי, עדיין (ואולי יותר מאי פעם) מערבת בדיווחיה שיקולים מסחריים ושיקולי רייטינג. קל לראות כיצד הציבור החרדי סופג אש בלתי פוסקת בתקשורת החילונית, בין אם מגיע לו ובין אם לא מגיע לו; בין אם מדובר בשאלות דת ומדינה ובין אם מדובר בנושאים כלליים לגמרי. אני מתקשה להיזכר מתי לאחרונה ראיתי מילה טובה על חרדים; אולי רק על מתנדבי זק"א.
אני לא אוהב את מה שהחרדים עושים ומייצגים. כחובש כיפה סרוגה, השקפת עולמי בנושאים רבים רחוקה מאוד משלהם. אך כעיתונאי, אני חש מבוכה ואפילו בושה לנוכח הצביעות, החד-צדדיות ואפילו השנאה הנוטפות מהדיווחים הנוגעים להם.