1. האש שאחזה ביערות הכרמל העלתה באחת את סיפורו של א"ב יהושע "מול היערות" (1963), שם עוזר גיבור הסיפור - אינטלקטואל תלוש שעבד כצופה ביערות קק"ל (או רשות ממשלתית אחרת) - להבעיר את היער ביחד עם ערבי בן המקום ובתו. השריפה נועדה לחשוף את העבר שכיסה היער: חורבות כפר ערבי שניטש במלחמת השחרור. לא במקרה עוסק גיבור הסיפור בימי שהותו ביער במחקר על מסעי הצלב. הטענה שהישראלים דומים לצלבנים, ולכן זמנם קצוב, נשמעת לא רק ע"י פלשתינים אלא גם במחוזות נורמטיביים בשמאל הישראלי. יהושע חשף כבר אז, בטרם "הכיבוש", את רגשות האשמה של חלקים באליטה הישראלית, רגשות שליבו במינונים שונים את התשוקה להעלות באש את המפעל הציוני ולשוב לגלות, משום שלא ניתן לדעתם ליישב בין מה שהם ראו כעוול עקרוני ביחס לפלשתינים ובין הקמת מדינת היהודים.
האסוציאציות הללו ריחפו בכתבות על כפר האמנים עין הוד שחלק מבתיו נשרפו, ושהוקם במקומו של הכפר הערבי עין חוד שתושביו נטשוהו במלחמה. הדברים הדהדו גם למשמע סדרת ההצתות בגליל שנלוותה לשריפה הנוראה, הצתות על-רקע לאומני מובהק ("טרמפיסטים" כינו אותם בעיתונות, ביטוי מכובס, דומה לביטוי "צעירים" שכולם יודעים למי הוא מכוון, אבל חוששים מלדבר בו בשל קללת התקינות הפוליטית).
2. הנה תיאור האש בסיפורו של יהושע, הנשמע כמו נכתב השבוע (אפילו העופרת מוזכרת): "ופתאום, בבת אחת - אש. אש לא צפויה מאחת הפינות. שלהבת ארוכה ואצילית. עץ אחד נשרף. עץ מתעטף בתפילה. שעה ארוכה עומד עץ אחד ביום הדין שלו ומוציא את נשמתו [...] בדידות של שלהבת אחת ביער גדול. הוא מתחיל לחשוש שמא השלכת רטובה והקוצים מעטים, והמחזה יסתיים בשלהבת אחת [...] עולה בחזרה אל המצפה והנה היער בוער. צריך לרוץ ולהודיע, להזעיק עזרה. אך תנועותיו מתונות כל כך. עופרת נוצקת באבריו [...] עולה למעלה, והנה משב חם מקדם את פניו. אור גדול מול עיניו. חמש גבעות שלמות קודחות. שלהבות אש מיתמרות כבשיגעון על צמרות העצים, זועקות אל השמים המוארים. אורנים מתפצחים בקול רינה ומתמוטטים. התרגשות עמוקה מסעירה אותו. הוא מאושר [...] חום אדיר עולה מן היער הבוער בניחותא [...] שלהבות מתארגנות מכל רוחות השמים לביקור במצפה [...] העצים שבשדרות הארוכות רוחשים בהמתנה נרגשת. שמועה נוראה עברה ביניהם [...] האדמה משתחררת מכבליה".
3. משום מה, מי שמשבח אנשי
ממשלה, ובראשם את ראש הממשלה, נתפס על-ידי חלק ניכר מהעיתונות כפרשן מטעם או כמגויס. מדוע? מדוע אי-אפשר לומר זאת גם על מבקריו הקבועים (שלא לומר שונאיו) של רה"מ כמו על האכסניות התקשורתיות שלהם?
הנה
בן כספית מעמיק בתובנותיו על נתניהו: "תצוגת מנהיגות חלולה", "קלח תירס מצטלם במטוס" המארגן "תצפית גרוטסקית" ממרפסת האוניברסיטה. רק רגע, זה לא אותו כספית שצלב את נתניהו על ששהה בחגיגת יום ההולדת של בנו במקום למהר לחדר הפיקוד בעת אסון המסוק ברומניה? נראה שכספית מבלבל את נתניהו - מה עליו לעשות, להישאר במשרד או לרדת לשטח?
או
אמיר אורן שכנראה היה בירח בזמן שניפק את הקביעה כי "השרפה בכרמל היא סופת 'קתרינה' של נתניהו [...] התנהגותו הזכירה את פעילותם הכושלת של בוש בשיטפון בניו-אורלינס ושל אובמה בהתפרצות קידוח הנפט במפרץ מקסיקו. הופעות נתניהו החמירו את רוח הנכאים הלאומית". וואלה. אתם חושבים שאורן היה בארץ?
אף אחד מהצדקנים הללו ודומיהם לא השמיע קודם לכן את קולו בנושא שירותי הכיבוי. גם המחדל התקשורתי הזה מצטרף לסדרת השאלות. ההכאה על חזה הזולת צריכה להתחיל עם חשבון הנפש שלנו בתקשורת.
אכן היו מחדלים שקדמו לשריפה ויש לחוקרם לעומק כדי לשנות אחת ולתמיד את הקונספציה באשר להיערכות מול אסונות לאומיים. אבל עם פרוץ האסון, דומה שלולא התייצבותו של נתניהו במקום וניהולו הישיר את המשבר, הייתה הקטסטרופה איומה הרבה יותר. מדובר בשרפת ענק - לא שריפה רגילה. בעולם, שריפות כאלו בוערות לעתים שבועות. בכל זאת, בתוך ימים ספורים כובתה האש. לולא מזל הביש הטראגי של אוטובוס הצוערים, גם כמות הנפגעים הייתה קטנה באופן משמעותי. עובדה, שחוץ מכביש הדמים ההוא, כמעט שלא היו נפגעים במקומות אחרים. מגיעה מילה טובה לראש הממשלה ולא התקטננות של תגרים בשוק המחכים לכישלונו של נתניהו, כאילו שכישלונו אינו כישלונה של המדינה.
4. אל מול הלהבות סיפק
אמנון אברמוביץ', פרשן השמאל בערוץ 2 (לערוץ 2 יש בעיקר פרשנים מצד שמאל...) את הקביעה המצחיקה (כרגיל, בטון נחרץ של אורקל), לפיה לציבור הרחב, למעט
מתנחלים וחרדים, אין ייצוג ממשי בממשלה. את מי מייצג אברמוביץ' וכל גוף החדשות של ערוץ 2? קולו של רוב הציבור נעדר מתוכניות האקטואליה בערוץ הזה. זוויות הראייה המסופקות לציבור מכסות פריזמה צרה, מכיוון שהשקפת העולם של הפרשנים והמגישים היא לעומתית לממשלת ישראל. זה היה מקובל לוּ הציבו בצדם גם פרשנים בעלי השקפות עולם אחרות, שמרניות, ניאו-שמרניות, כאלה השותפות להשקפת העולם המנחה את הקואליציה הנוכחית, שכידוע לה (להשקפת העולם) אין אפילו נציג אחד (גלוי!) בערוץ 2. מה מקבל הצופה מהאברמוביצ'ים חוץ מתעמולה ועצבים? מעט מאוד.
5. כדאי להשוות בין כמויות החרון והזעם שנשפכו מכל מגיש, שדרן, הוגה ופרשן ביחס למחדלי השריפה בכרמל, לבין התגובה החלבית בנושא ההינתקות. גם אנשים בשמאל התנגדו לנסיגה חד-צדדית ומנו את סכנותיה: הפקרת הרצועה לידי החמאס, ירי בלתי מובחן של אלפי טילים ("גלילי פח מעופפים") על דרום הארץ, העמדת ישראל כאחראית על הרצועה וככובשת למרות הנסיגה וכן הלאה. אולם אותם זועמי תקשורת שראינו ושמענו בשבוע האחרון לא צלבו אז את הוגי הרעיון האווילי. יתרה מזאת, הנחות היסוד שהובילו להינתקות מוסיפות לככב גם כיום בדברי פרשנותם לתסבוכת המדינית והפוליטית. הסיבה לשוני בתגובות גלויה: הפוליטיזציה של העיתונות. ההינתקות הגשימה רצון ישן של קבוצה קטנה המחזיקה בעמדות כוח בלתי פרופורציוניות בציבוריות הישראלית: לפנות מתנחלים, להחריב יישובים ולשרוף את היער הציוני.
