בוריס פסטרנק בספרו "תעודת חסינות" טוען כי "ההיסטוריה של התרבות זו שרשרת של משוואות שמורכבות מדימויים, ומקשרות זוגות-זוגות של הבלתי ידוע עם הידוע, פעם אחר פעם. הידוע הזה, שהוא הקבוע בכל השורה, זהו מיתוס הטמון בבסיס המסורת, והבלתי ידוע, שהוא המשתנה - זה הרגע האקטואלי בתרבות העכשווית. העולם בנוי משני סוגי הזמן: הקיים והנעדר".
התחושה שסוף העידן הנוצרי קרב, גורמת לאנשי רוח רגישים לחזור במחשבותיהם לתחילתו של העידן. בספרות הרוסית, חזרה שכזו הופיעה לראשונה ב"אמן ומרגריטה" של בולגקוב, וכעבור כמה שנים - גם באוסף השירים בנושא הנצרות, מתוך "דוקטור ז'יוואגו" של פסטרנק.
שני הרומנים נכתבו על-ידי סופרים שחונכו עוד בתרבות הטרום-סובייטית, שבה סיפורים מהברית החדשה היוו חלק הכרחי בתודעתו של האדם המשכיל - "המיתוס שבבסיס המסורת" - אלא שלקורא הסובייטי הם היוו תגלית תרבותית חדשה לגמרי וזעזעו את אמות הסיפים של דמיונו.
למעשה, בעשורים האחרונים גם הקורא המערבי התרחק באופן כה משמעותי מהחינוך הדתי-המסורתי, עד שסיפורי הברית החדשה נראים בעיניו חדשים לגמרי, או לפחות כחומר מתאים לפרשנויות ומדרשים.
דן בראון, ורבים אחרים, עיבדו את הברית החדשה בדרך שלהם, וההצלחה המסחרית שלהם אישרה הן את נכונותו של הרעיון הנ"ל של פסטרנק והן את עכירותו של הערפל הבלתי חדיר, שבו שקע הטקסט המקורי בתודעתם של הקוראים.
מיזנתרופיה מלגלגת לפני זמן לא רב הגיעה התופעה הזאת גם לקולנוע המודרני. כמעט בו בזמן, הופיעו בזירה הקולנועית שניים שההצלחה האירה להם פנים: מל גיבסון בסרטו
"הפסיון של ישו" ולארס פון טרייר בסרטו
"דוגוויל" - כל אחד וסגנונו האמנותי.
מל גיבסון, כוכב-על, חביב הקהל, שגילם תפקידים רבים של דמויות הירואיות, לא ירד לרמה של פרשנות מודרנית לברית החדשה, כפי שעשו בולגקוב או פסטרנק, וגם לא עיוות אותה, כמו שעשה דן בראון. בניגוד אליהם, הוא הציב לעצמו משימה בסיסית פונדמנטלית - אבל גם פונדמנטליסטית - לשחזר את התמונה "האמיתית" של האירוע, ולצורך זה השתמש בטקסט המקורי מהברית החדשה כתסריט.
לארס פון טרייר הוא אומנם היפוכו הגמור של מל גיבסון. אך מאחדת ביניהם ההבנה של מנגנון ההצלחה עם הקהל. למען ההצלחה הגדולה, לא תמיד יש לרַצות את הקהל. לפעמים כדאי להרגיז אותו, ואפילו להעליבו במיומנות. זה נכון במיוחד כשמדובר בקהל אנין טעם, בבאי התיאטרון הסנובים ובמבקרי הקולנוע השׂבעים - כל אלה נמנים על צופי סרטיו של פון טרייר. וכך, יש לזעזע את הקהל ולגרום לו לתהות, ואכן שני הסרטים מצליחים לעמוד במשימה בצורה מבריקה.
הקהל האירופי המודרני מורגל אומנם לרעיון של צליבת ישו, אבל הוא רגיל לדימוי מלוטש של ההוצאה להורג, משופר מבחינה אסתטית, שפעם הייתה כה מביישת. התמונות המזעזעות של סבל הנידונים למוות והפרטים הפיזיולוגיים של העינויים בסרטו של מל גיבסון, הפכו את סצנות הצליבה הקאנוניות המקובעות והמקודשות על-ידי המסורת (ובמידה מסוימת - רוחניות) לסרט מתח מודרני, נוטף דם, המסוגל להתחרות בתמונות של קרבות הגלדיאטורים, אשר גדשו בעשורים האחרונים את מסכי הקולנוע.
לעומת זאת, בימויו של פון טרייר - המרומז במתכוון, המתחזה לעלילתי, והמחזיר את הקהל אל הערכים התיאטרליים ה"שקספיריים" המופשטים - מקשה על הקהל הבלתי מתוחכם לזהות את הרעיון המיזנתרופי המלגלג של סרטו.
מהתרשמות ראשונה, ל"דוגוויל" אין שום דבר משותף עם התנ"ך ועם הברית החדשה. זהו סיפורה של בתו המפונקת (כוכבת העל ניקול קידמן) של הגנגסטר המיליונר הכל-יכול, שברחה מבית אביה, שבו התבססו חיי הנשים על חטא ואכזריות, על-מנת לחפש חיים "פשוטים וטהורים". היא מגיעה לעיירה קטנה, שמורת טבע של טוהר מידות אמריקני-פרוטסטנטי, שם היא מנסה לקיים באופן מעשי את הדיברות מספר הקודש, אשר בהן לכאורה מאמינים תושבי העיירה בכל ליבם. כאן היא פוגשת אינטלקטואל מקומי צעיר המבין אותה טוב כל כך ומגלה כלפיה כזו אמפתיה, שהוא הופך להיות איש סודה ונציגה: הוא משמש לה לפה, מקשר בינה לבין תושבי העיירה והופך ליועץ ולחונך שלה, שם בעולם החדש והבלתי מוכר לה, של חיי השיתוף בעיר אמריקנית קטנה. השניים מנהלים שיחות נפש על היופי שבפשטות ועל קסם החיים הפרובינציאליים, שלא הושחתו על-ידי תאוות מלוכלכות.
העיירה חיה על-פי חוקי המסורת האמריקנית הדמוקרטית המוקדמת: כל ההחלטות מתקבלות באסיפה כללית, כשהן תמיד מלוות ברטוריקה נוצרית פוריטנית. בהתחלה מתלהבת הגיבורה מן האידיליה הזאת. אלה החיים הטהורים שעליהם חלמה וייחלה להם בכל נפשה, הקרובים לעם הפשוט. היא מתקבלת לקהילה המקומית, בתנאי שתקבל על עצמה באופן מוחלט את חוקיה, שנקבעו כבר מזמן. היא משתדלת בכל כוחה למצוא חן בעיני פשוטי העם ולסייע בכל דרך לכל אחד מהם.
אבל הענווה הנוצרית והוותרנות האינסופית של הגיבורה מובילים עד מהרה לכך שהעיר כולה מתרגלת להציק לה, ולנצלה. הבחור הצעיר מסביר לה בסמכותיות את מניעיהם של התושבים - שאמנם אינם תמיד טהורים לגמרי, אבל מוצדקים, שכן בני האדם הרי אינם מושלמים - ומעודד בלהט את כניעתה, תוך שהוא מנחם אותה בעזרת ציטוטים מן הברית החדשה.
בהדרגה הולך ומסתמן מצב התואם את רוח הברית החדשה: תושבי העיר מתרגלים להאשים אותה במחדליהם (ובסופו של דבר גם בחטאיהם) ודורשים ממנה עוד ועוד הקרבה עצמית ומסירות כלפי התושבים.
כעבור זמן קצר היא קָצה בטוהר המידות של עצמה, ובייאושה היא מנסה לברוח מהעיר. אבל עוצרים אותה באמצע הדרך ומזכירים לה את ההתחייבויות האינסופיות שלא סיימה למלאן - התחייבויות שהיא בעצם נאלצה לקבל על עצמה, מתוך רצון שנדון מראש לכישלון, לא לסרב לאף אחד ולשום דבר.
אחרי ניסיון הבריחה הכושל, היא משתעבדת לגמרי לאנשים שסביבה, מבצעת את כל העבודה השחורה שהיא נדרשת לעשות. אך בכל זאת, העיר כולה מאשימה אותה בכפיות טובה. תושביה, שרק לפני זמן קצר כה שיבחו את נדיבותה ואת נתינתה, מקבלים עוד ועוד החלטות צבועות על כך שהיא עקשנית מדי, שמידותיה אינן טהורות דיין ושאין היא מצייתת לחוקים.
אידיאולוגיה של כניעה עם הזמן, הולכת ומתגלה ההקבלה לסיפור הנוצרי על ישו: העם הבוגדני וכפוי הטובה, שרק לפני זמן קצר סגד לו, היה מוכן להוריד אותו מגדולתו ולצלוב אותו. הפעם,ברוח ההתקוממות העכשווית נגד השובינזם הגברי, ובהתאם להחלטתו של הבמאי המודרניסטי, הדמות הסובלת בשביל חטאיה של האנושות כולה היא דמות נשית.
הבחור הצעיר משכנע אותה ברהיטות "להגיש את הלחי השנייה", וכל פעם מציב לה (ולקהל) קזואיסטיקה מתוחכמת חדשה, שבאמצעותה הוא דורש ממנה להאמין כי כל התעללות נוספת בכבודה האנושי יכולה (ואף חייבת) להיות מוצדקת על-ידי רוח הענווה הנוצרית והסלחנות.
אחרי שבועות רבים של עוני משפיל, רעב, עבודות מפרכות, התעללויות מצד הנוער המקומי (הכוללות גם סדרה של מעשי אונס, שבעטיים היא זו שסופגת את אות הקלון), מתנתקת הגיבורה מן המדריך שלה - שהתנדב להיות האידיאולוג של כניעתה ולהודיע לה מהו רצונם הקולקטיבי של התושבים - ומחליטה סופית לחזור לאביה הגנגסטר.
בשלב הזה, אצל אביה (השחקן המבריק ג'יימס קאן) מתגלות תכונות של אדונָי צבאות, והעלילה הדתית עולה מעל פני השטח. האב מפנה ישירות אל בתו את השאלה של האל הגדול והנורא: האם לחוס על העיירה העלובה הזו ועל תושביה, או להשמיד הכל.
הבת, בסגנון נבואי לגמרי, גוזרת גזר דין מוות על העיר, ובעצמה יורה באקדח באידיאולוג הצבוע (המסמל את ההומניסט הנוצרי), אשר במשך כל הזמן הזה הצדיק בפניה את ההתחסדות המפליגה ואת המוסר הכפול של תושבי מאורת האמונה השקרית והחטא הסמוי. ובכן, המיתוס הנוצרי זכה בסרט לסוף אחר מזה שבברית החדשה, העולה בקנה אחד עם רוחו האפוקליפטית: אחרי זעקתו האחרונה של ישו בעודו על הצלב - "הו אלִי, למה עזבתני!" -מופיע האב הגנגסטר הכל-יכול (אדונָי האכזרי והזועם, אלוהי הנקמה) בכבודו ובעצמו, במלוא עוזו, ובדומה לכתוב באפוקליפסה - ומחריב את כל עולם החטא.
מהלכי בימוי מתוחכמים ומרומזים ומשחק מצוין של השחקנים מכסים חלקית על הכפירה המכוונת שבהשקפתו של הבמאי. אבל הרמזים הרבים הפזורים לאורך התסריט אינם מותירים מקום לספק: שמו של כלב השמירה בעיר הוא משה, הוא תקוע לבדו בקצה העיר בדמות בובת קרטון שותקת כלל אינו נוטל חלק בעלילה הדרמטית, אך מקנה לה משמעות תנ"כית עמוקה.
שני הבמאים זכו להצלחה מרעישה ועוררו מהומות:
מל גיבסון, מכיוון שהכריז על מסירותו לציוויליזציה הנוצרית - למרות שתוך כדי כך לא מנע מעצמו עונג אישי בהדגשת תפקידם הזימתי של היהודים, כשציוויליזציה זו עוד הייתה ממש בחיתוליה. כפי שהוא עצמו אמר, בניסיונו להדוף את האשמותיהם של עיתונאים מציקנים על כך שהוא מציג את היהודים באור כל כך לא מחמיא: "מה אתם רוצים ממני? נורווגים לא היו שם במקום!"
לארס פון טרייר הוא היפוכו הגמור: הוא הוציא את דיבתה של הציוויליזציה הנוצרית בעולם כולו. הוא השמיץ את חוסר יכולתה המעשית לעמוד בדיברותיה שלה, ואת הצביעות העקשנית שבה היא מכחישה חוסר יכולת זו.
אך זוהי גם הציוויליזציה היחידה שמתיחת ביקורת חריפה כזאת עליה מתאפשרת בה. מידת החופש שיש לאמן בתרבות האירופית (שהיא כבר לא לגמרי נוצרית) חרגה כבר מזמן מממגבלות כלשן - לא רק של הנצרות, אלא גם של האינסטינקט הפשוט להגנה עצמית, אצל העמים שהיו פעם נוצריים. חופש נטול גבולות זה גורם לאזרחים "רגישים" במיוחד להשליך בשיא חוצפתם את הנעל שלהם על הממסד, אשר אינו מסוגל לספק עבורם את הצורך המיוחד שלהם לחוש כצדיקים.
כן! הציוויליזציה ההומניסטית העניקה לאדם המשכיל חיים ללא עוני, אבל לא החדירה בתודעתו את החוב הבלתי מבוטל שיכול היה להוות עבורו משמעות לחיים האלה. הוא מורד כי הוא חש מרומה. אולי בתחילת הדרך, הייתה המשמעות הזאת מגיחה מדי פעם. או שמא הייתה זו אשליה?
