לא הפגנות, לא מחאות מתוקשרות, לא הוראה של היועץ המשפטי ואפילו לא חוק של הכנסת יוכלו אל מול מכתב הרבנים. ההסכמה על התוכן ב"קול הקורא" נגד חיזוק אחיזתם של גויים בארץ-ישראל מוסכמת באופן גורף על כלל הרבנים, למעט חילוקי דעות צדדיים.

סילוף בשם ערכים אוניברסליים

הביטוי "רוח היהדות" הרווח בשיח הציבורי אינו אלא הטעיה. אין כזה דבר "רוח היהדות" - יש הלכה, והיא שקובעת מה מותר ומה אסור. בכל הדורות אמרו רבנים שהדבר אסור, והכל על-פי ציווי התורה. מי שטוען כי מדובר בגזענות אינו יכול לבוא בטענות כלפי רבנים, שבסך-הכל מוסרים את דברה של תורת ישראל, כפי שניתנה מאלוהים בהר סיני. אפשר לתקוף את ההחלטה בשמם של ערכים אוניברסליים הקיימים בקרב אומות העולם, אבל לדבר בשם היהדות זה עיוות שלה.

כל הרבנים מסכימים על העיקרון

אם נרצה למפות את מגוון הדעות בקרב רבנים באופן שרירותי, נוכל לעשות זאת כך: מכירת בית לגוי בארץ-ישראל אסורה. השכרת בית לגוי - תלוי: לנוצרי - אסור (מדין עבודה זרה), לערבי - מחלוקת, כאשר רוב הרבנים נוטים לאסור, גם בגלל ההנחה שההשכרה היא חלק ממהלך לנישולם של יהודים מן הארץ. הרב המנוח מרדכי אליהו, שהיה רב ראשי לישראל פסק כבר ב-2001 כי אסור למכור או להשכיר דירה לגוי. בתשובה לשאלה בסיום שיעורו השבועי, אמר: "אסור למכור דירה בארץ ישראל לגוי, לא רק למכור אסור, גם להשכיר אסור". השואל הקשה ואמר שהגוי מציע מחיר גבוה עבור הדירה. הרב אליהו לא התפשר: "ואם ישלם הגוי כסף ועוד כסף - 'ידיהם דמים מלאו' - מי יודע הכסף הזה מאיפה גנב אותו? בכסף הזה אין ברכה". הרב אליהו ציין את דעתו גם באשר למכירת דירה לחילוני, ובמידת-מה הרחיב את האיסור: "אם אני אדבר על גויים יגידו שאני מבזה גויים, אם אני אדבר על יהודים לא דתיים יגידו שאני מבזה יהודים לא דתיים. אני מדבר כללית על שניהם: אסור למכור דירה לדייר שיבוא ויזיק לאחרים". אתמול חשפנו כי גם מנהיגים חרדיים שמחו על קריאת הרבנים, חתמו בעצמם על מכתב דומה. אין זו הפעם הראשונה, ומכתבים שכאלו יוצאים מזה עשרות שנים אחת לכמה שנים. כך למשל, בסוף שנת 2006 הוציאו רבנים בולטים בציבור החרדי קריאה על כך ש"אסור בהחלט להשכיר דירות לערבים ולזרים". על הקריאה חתמו הרבנים שמואל הלוי וואזנר, אהרן לייב שטיינמן, מיכל יהודה ליפקוביץ, ניסים קרליץ, משה יהודה לייב לנדא, מאיר מאזוז, ישראל הגר, האדמו"ר מלעלוב והאדמו"ר מנדבורנא.

מאבק חסר תוחלת

מאבקם של המוחים נגד קריאות שלא להשכיר דירות לגויים, כמוהו כמלחמה חסרת תוחלת בטחנות-רוח. הניסיון להטיל אימה ועיצומים משפטיים על דעות המעוגנות כברזל בדת היהודית מזה 3,000 שנה שווה כקליפת השום. רבנים לא ישנו סתם כך את פסקי ההלכה בגלל לחץ כזה או אחר. גם אם לא יפרסמו פסקים באופן פומבי, תמיד יוכלו רבנים להשיב באופן פרטי או אפילו יותר מכך - להפנות למכתבים בנושא שכתבו רבנים בדורות קודמים. הביקורת בעניין יכולה לבוא רק מבית. רבנים שיאמרו לחותמים כי לא מספיק להיות צודק אלא גם חכם וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פסיקות כאלה, שמועדות מראש לפורענות, אולי נועדו לשאלות רב ולא לכרוזים. ממה נפשך? הרי מי שמתכוון לשמוע לרב יבוא וישאל, ומי שלא - אפילו אלף כרוזים לא יזיזו אותו מדעתו. במבט לאחור, נראה לעניות דעתי כי מובילי המאבק הציבורי נגד קריאת הרבנים דווקא עוררו את הנושא, ובעצם גרמו ליותר אנשים לחשוב פעמיים בטרם ישכירו דירה לערבים. מוטב יהיה אם הנושא הטעון, שאינו בשל עדיין לדיון ציבורי מעמיק, יירד מסדר היום והרוחות יירגעו. הנושא מורכב מדי לדיונים מהותיים באמצעי התקשורת, וכך יוצא שהיחידים שמשתכנעים הם בעצם המשוכנעים. במילים דוגמת "הסתה" ו"גזענות" לא מכריעים ויכוח. מלבד תיוג והטלת דופי אין במילים אלו כדי לשכנע איש, ודאי שלא לטווח הארוך. דווקא התעלות עצמית מעל הרצון להכתמת הדעה הנגדית ובירור ראוי שלה עשוי להשפיע על מישהו. לא חסרים לנו מאבקים גדולים וחשובים בתחומי הרווחה, החינוך, ובכל שאר הערכים היקרים ללבנו - איש איש וערכיו הוא. כילוי כוחות במאבק שסופו לכישלון על זכויותיו של עם אחר החי בתוכנו (ולא ממש מסמפט אותנו בלשון המעטה), רק מרבה מדנים בתוך העם היהודי ואינו תורם לחוסננו כאומה.