הסכנה האורבת בפתח היא ייאוש מן הדמוקרטיה הישראלית. אם הכלים המקיימים אותה כחוק מרוקנים אותה ממהותה, ומכונה שנועדה לשרת תכלית פועלת כדי לסכל אותה, עלולים נאמניה לנטוש אותה ככלי אין חפץ בו ולהיגרר למחוזות של טונדרה שלטונית בה החירות, הבחירה החופשית המושכלת, ההגנה על זכויות הפרט, השמירה על אדנות המוסר האוניברסלי והחוק, צומחים צמיחה נמוכה ועקרה, וטוב לו למי שאינו מרים את ראשו או מתכופף מיד עם כל רוח מצויה לבל יפריע לה לעשות בו כרצונה.
אפשר להכיל ויכוח על ברכת ועדת חקירה או על נזקה כשהנושא שצריך לעניין את הציבור הוא האחריות לשריפה שהייתה ולשריפות העלולות להיות עוד. אולם אי-אפשר להכיל את הוויכוח הזה כאשר נציגי הציבור מתנתקים מעליו ודנים בנזקי ועדת החקירה ובברכתה להם עצמם. אי-אפשר להימנע מן הרושם המדכא שהחשודים בגניבת עדר סוסים במערב הפרוע המיתולוגי מתאספים לדון אם השריף צריך או לא צריך להעמיד עמוד תלייה בכיכר העיירה כדי לתלות אותם בעוונם, ולזה ייקרא דיון דמוקרטי בו איש כמובן אינו נותן דעתו לא על הגדרות הפרוצות ולא על השבת הסוסים הגנובים לבעליהם. זה משל רחוק לדיון הקרוב בכנסת.
הציבור עומד מנגד. הוא שומע את הטיעונים המשונים והמרוקנים המגנים על "הכל ידוע, ומה צריך לחקור", ועל "העיקר הוא היישום ולא הדיון", ועל "המלאכה צריכה להיעשות מיד, כבר אתמול, ואל לנו להמתין להמלצות שתבואנה כשבימי השבוע יחולו שני ימי רביעי או חמישי", והוא יודע כי איש אינו מתכוון למה שהוא אומר ולא דואג אלא את דאגת ראשו.
המכונה הדמוקרטית דומה כמכונת גריסה המשמידה את כתב האמנה שלה עם הציבור. היא עובדת. אבל כלום. העם בחר את נציגיו כדי להנהיג בשמו ועל-פי רצונותיו את המדינה בה הוא חי, והם, משנבחרו, לוקחים את ההגה בידיהם ומעתיקים אותו מקדמת האוטובוס הציבורי לקדמת מכונית השרד שלהם ונוסעים, והעם עומד בתחנה ומחכה לאוטובוס שלו שלא יבוא. אז למה הפארסה, עלולים הנוסעים המרגישים נבגדים לומר, מוטב לא לבחור, מוטב להניח למי שעושה ממילא כרצונו לעשות את זה בלא העמדות-פנים. התרגילים שנועדו להפתיע אותנו ביצירתיותם שוב לא מרתקים אותנו כי עייפנו להתפעל מאיך מתעלמים מאיתנו במופע של דאגת-כאילו לשלומנו. נוותר, נודה שאנו אין קיומנו אלא בתלותנו בעורמתם, ויהיה אשר יהיה, ומה שיהיה נקרא לו דמוקרטיה אפילו, למה לא, מה זה משנה בכלל?
ויש חמור מזה. בעולם של אתלטים פרלמנטאריים המתעופפים על הטרפזים של הצעות חוק פרטיות וממשלתיות כדי לקצור קריאות התפעלות מן הבוחר של מחר או כדי להמם את היריב של תמול-שלשום, יש מי שקם ואומר בפירוש כי העמדת-הפנים שאנו דמוקרטים אינה מוסרית. יש להישיר מבט אל הציבור ולומר לו מפורשות: לא, אנחנו לא דמוקרטים, לא גדולים ולא קטנים, אנחנו פשוט לא דמוקרטים. אנחנו יהודים. או משהו כזה. אנחנו לא מחויבים מלכתחילה לשוויון זכויות לכל אזרח. מחקנו את זה. בלי פחד, לא רק מפני שהתברר ללא שום צל של ספק כי איש אינו מתכוון לבוא איתנו חשבון, אלא מפני שמרוב חשבונות מסובכים שאפילו תורת המספרים אינה יודעת עוד להתיר אותם, אין לדמוקרטיה כוח להתחשבן אלא עם מי שלא נולד מלכתחילה כדי שיתחשבו בו בכלל. זה לא אנחנו. אנחנו גברתנים. נולדנו נכון. הישירות המתגרה הזאת המכריזה על עצמה כחלופה לדמוקרטיה מכאנית המרוקנת ממהותה, היא המסקנה החצופה של הייאוש. היא נמצאת על הדוכן כדי לשכנע את הקהל כי היא התקווה החדשה. היא הלשון שאינה יראה לומר מה ששום לשון אינה מעזה לומר. מי שמבין אותה מוכרז כמי שאינו מבין דבר. מי שאינו מבין אותה מוקע כמי ששכח מה שדברי הימים כבר לימדו אותו מאה ואחת פעמים.
ויש חמור מזה. יש אוטיזם מדעת הקושר קשר על ההיגיון הבריא ומדיח את העם לבועה בה כל מה שיש עכשיו הוא בסדר, וכל מה שלא בסדר היה אתמול, והמחר רק יתחיל כשנכריז עליו שהוא כבר עבר. מופע מרהיב של הווה מנצח נמצא על המרקעים של הרשת הישראלית. שלום או מלחמה? לא היום. אולי מחר, אבל כבר אמרנו, לא יהיה מחר עד שנכריז עליו שהוא כבר עבר. עובדה. הקפאה? אולי מחר, ומחר הרי לא יבוא. לחץ בינלאומי עד כדי אובדן שליטה על ניהול גורלנו? לא היום. היום מנצחים את כולם. אולי מחר. אבל אין. מחר לא יהיה. חינוך? התקדמנו בשני מקומות במבחני פיזה. נהדר. המיקום האובייקטיבי, המדוד? זה היה תמול-שלשום. ומחר? שמח על מה שהשגת היום.
...וגם הדמוקרטיה המכאנית המתעוותת בבועה, וגם שלילתה בריש גלי כאילו היא שייכת לפלנטה סוררת והפלנטה שלנו אינה סובבת על צירה מעיקרה, גם היא בבועה. ובתוך הבועה הזאת רותחת דמעה שאינה יכולה למליחותה והמלח בה לא יכול לכווייתה, הזולגת על לחיינו לארבעים ושלושה אנשים ונשים שאינם, והבועה לא מתפוצצת, והדמוקרטיה המאוימת לא מתעשתת ובעוניינו אנו ולבושתנו, אנחנו סוכרים בעד אנשי המופת מהיות בתוכנו לאות.