אבא קובנר לא היה מן השוכחים ובוודאי שלא מן הסולחים. והוא לא שכח ליהלי וגמן את 'עריקתו' כביכול. אך שמר את נקמתו להזדמנות מיוחדת. וזו אכן הגיעה! וכך מתכנס הציבור לליל הקונצרט, עם ההבטחה הגדולה של המוזיקה הישראלית. ויהלי וגמן הלבוש בקפידה ומגונדר כבר תופס את מקומו אצל הפסנתר, וידיו כבר מתרוממות להתחיל באקורד הראשון, של איזה "רֶצִ'יטַטיב ורוֹנדוֹ" כלשהו, שכבר אינני זוכר מי הלחינו, והקהל כבר עוצר את נשימתו מחמת העונג הצפוי לו ---
ואז טראח! רעש נוראי צורם של הזזת ספסלים טירפד את הקונצרט. כמו לפי פקודה קם אבא קובנר ממקומו, ואחריו כל "המולקולה" שלו, נאמניו ואנשי חבורתו הקרובים, פנו לצד ימין של האולם, וכאיש אחד, כמו לפי פקודה מתוזמנת היטב, גררו את רגליהם על רצפת האולם, אל דלת העץ החורקת. הקהל נדהם. דממת מוות נפלה לרגע קצר באולם. יהלי וגמן החוויר וחיוורונו בלט על-רקע חולצת הגולף השחורה שלו. ורכזת התרבות מיהרה אליו ובידה כוס מים.
כשדעכו צרימות הדלת פרצה מהומת אלוהים באולם. צרחות וצעקות זעקות וקריאות שבר קולניות. רוב הקהל דרש להמשיך בקונצרט, חרף הפגנת המחאה. אבל היו גם חברים שהצטרפו לקובנר וחבורתו ויצאו במופגן מדלתות האולם. ההפרעות נמשכו קרוב לשעה. חברינו יוצאי גרמניה ואוסטריה, חובבי המוזיקה המושבעים מיהרו לעלות אל הבמה. הם קראו ליהלי וגמן להמשיך בקונצרט, ולקהל קראו קריאות לגנות בכל תוקף את המפגינים הברברים. דומני שפילוג כזה, 'תרבותי', שלא על-רקע פוליטי, לא פילג את קיבוצנו מעולם.
הקונצרט נמשך, ובסופו זכה האמן למחיאות כפיים סוערות, המאזינים קמו ממקומם לקריאות 'בראבו' קולניות. וגמן זכה לתוֹדֵי תודות ולחיבוקו החם של הקהל. וכשעלתה רכזת התרבות המתחנחנת על הבמה, להודות לו ולהתנצל בפניו על ההפרעה הלא צפויה, היה ברור שליל השערוריות הזה, ליל ה"רצ'יטטיב ורונדו", יתמקם לדורות בזיכרון הקיבוצי של עין החורש.
עלילותיהם של שני גיבורי הערב הזה לא תמו אז. אדרבה, הן הלכו והסתעפו, הלכו והעמיקו. כל אחד מהם הוליד כותרות עיתונים מסעירות במשך השנים שחלפו. אבל לא נוכל כאן להספיק הכל, כמאמר הפזמון הידוע. הם באמת ראויים, כל אחד מהם ושניהם ביחד, ליריעת סיפור נרחבת בהרבה.
