האם אובמה, קלינטון ומיטשל מייצרים פיאסקו חדש במזה"ת?

אחרי שנכנעו לפלשתינים בדרישותיהם לעניין הקפאה כתנאי מוקדם לשיחות ישירות, ואחרי שהעמידו את עניין "ההקפאה" ולא את עניין "סיום הסכסוך" כעניין מרכזי לקידום השלום, בין ישראל והפלשתינים, ונכשלו, מנסים האמריקנים להחליף את עניין ההקפאה בעניין ישן-חדש והוא חזרה "גבולות 67" כעניין מרכזי לפתרון הסכסוך. כלומר, בצער ייקבע כי השיחות נשארו במסלול כשלון דומה, הקודם זה שזה עתה הסתיים. אצל האמריקנים הופיעה סוג של "רוח קודש חדשה ישנה" סוג של BORN AGAIN שגוי. ומהי הבשורה? "חזרה לגבולות 67'" כבסיס למדינה פלשתינית וסיום הסכסוך, הוא כאילו מופע של BORN AGAIN, כזה שבו יתגשמו כל החלומות. האמנם? ראוי להזכיר כי מופע זה מתקיים אחרי שכבר אצל הפלשתינים התקבלו בסירוב ניסיונות רבים של תיווך ב-18 שנים. להלן רשימה חלקית: מתווה הנשיא קלינטון, מפת הדרכים של הנשיא בוש, אנאפוליס, קמפ דיוויד, וויט פלאנטישין, שרם א-שייך, יזמת ז'נבה, הצעה להסכם שלום נוסח יובל רבין, הצעת השלום הסעודית, הליגה הערבית, שלא לשכוח את הסכם אבו-מאזן-ביילין, הסכמי אוסלו, ומה לא... וגם אחרי שהפקדנו כספים בחשבונו הפרטי של עראפת (הבנתם?) בסניף בנק כלשהו שברחוב החשמונאים בת"א. כלומר, "שטחים תמורת שלום", וכן "שטחים ללא תמורה", או "נסיגה לגבולות 67'", ברצועת עזה, ובגבול לבנון, לא הביאו את קידום השלום. נהפוך הוא, הביאו מלחמות, טרור, חטיפות וטילים, ואין צורך לפרט. אשר על כן, הפיכת עניין הגבולות כעניין ראשון מרכזי בשיחות, ללא ספק מעידים על כך שאנו שוב בפתחו של פיאסקו פוליטי מזרח תיכוני חדש בניצוחם של האמריקנים. כזה שהיה כבר. ראוי להיאמר, כי עניין הגבולות, קרי, "חזרה לגבולות 67" שהוא אחד מהנושאים אותם האמריקנים רוצים להפוך "לה-מרכזי" בשיחות תיווך עם הפלשתינים ובהשפעתם, מוכיח גם על העיוורון של ההנהגה האמריקנית, של אובמה, של גב' קלינטון והסנטור מיטשל. בעניין זה ממש הדבר מדהים ועל ישראל להיזהר מכך. שכן, לו חזרה ולמדה ההנהגה האמריקנית הזאת את ההיסטוריה שלה עצמה, זו האמריקנית, (לא כאן המקום לפרט), לו הפיקו לקחים, מתי, כיצד, מדוע ואיך שורטטו גבולות המדינות של ארצות הברית עצמה, ואיך יושבו סכסוכי הגבולות, היו חוסכים לעצמם, לעולם, למזרח התיכון ולנו בפרט, חלק נכבד מהפיאסקו אליו הם צועדים ומצעידים אחרים. מאידך יודגש, שהנושא המרכזי המעשי הראשוני והראוי לקידום השלום, בין הפלשתינים וישראל הוא העניין הביטחוני הישראלי. נושא המחייב את הפלשתינים להכיר בזכות קיומה של מדינת העם היהודי בארץ ישראל, ישראל. שכן, אם אין הכרה בזכות הקיום, ממילא אין זכות לגבולות, ולא משנה אילו הם, 67' או אחרים. ומשכך, אין ביטחון לישראל. מכאן, שרק פתרונות לאלמנטים בסיסיים אלו, ביטחון והכרה, יכולים לקדם את שאר נושאי הליבה, כמו ירושלים, פליטים, וגבולות הקבע. רק פתרונם הם שיובילו בסופו של דבר לדיון והסכמה, אם בכלל, בנושא המרכזי לשלום שהוא הסכמה הדדית על "סוף הסכסוך" בין שני העמים. כל פתרון אחר, הוא זמני, הוא הפסקת אש, הוא לכל היותר הסכם ביניים.

כאשר קבלו המתווכים האמריקנים את דרישת הפלשתינים להקפאה בבניה, לרבות בירושלים, כתנאי מוקדם לשיחות ישירות, הבינו בסופו של דבר כי נפלו בפח שנטמן להם על-ידי הפלשתינים. ועתה, מנסים הפלשתינים לעשות זאת שוב, והפעם כתנאי לשיחות עקיפות. האמריקנים לא ממש הפנימו את כללי השיחות של הפלשתינים, באם הן ישירות או עקיפות. המלכודת שטמנו הפלשתינים לאמריקנים היא מסלול קבוע, המאפשר כל פעם תירוץ נוסף, אחר, כלשהיא של דרישה אולטימטיבית, אחת אחר השנייה, באיום להפסקת השיחות "אם לא נקבל את... אז השיחות מופסקות" וחוזר חלילה.." כל זה רחוק מדיון על "סוף הסכסוך בין העמים". גם לו הייתה נמשכת ההקפאה ב-90 יום נוספים, הרי שהפלשתינים, על-פי שיטתם, היו מחכים ליום ה- 91 כדי לפוצצם. כלומר זהו תהליך הנע על מסלול של לקבל מבלי לתת כלום. גם הסכמי אוסלו הוכיחו את קיום מתכונת כללים זו. ויותר מכך, מתוך צמרת העץ הגבוה אותו הניחו האמריקנים, עליו טיפסו הפלשתינים, טרחו הם להוציא הצהרות קיצונית, שבהן קבר רחל הוא קבר של שייך מוסלמי, והכותל המערבי הוא קיר של מסגד "עתיק". אשר על כן, האמריקנים בחוסר זהירות, כשהמהירות היא מהשטן, בריצה לפתור את בעיית הפלשתינים וישראל, תוך שנה, עלולים, כמו בעבר, להיכנס למספר אינסופי של מלכודות פלשתינים. על ישראל להיזהר ולהתריע. נפילה אמריקנית למלכודות שכאלו עלולה גם להשפיע גם על יכולותיו של הנשיא אובמה בהתנהלותו הפנים אמריקנית מול הקונגרס ובית הנבחרים האמריקני. נשיא אמריקני חלש מחליש גם את כוחה הבינלאומי של ישראל ומעמדה בו.

הממשל האמריקני הודה בכישלון השיחות בין ישראל לפלשתינים, כיוון שמרכזן הפך להיות נשוא של הקפאת בנייה ולא של "סיום הסכסוך בין העמים", ועל כן החליט להפסיקן. אולם, בה בעת, החליט הממשל האמריקני להמשיך את התהליך בשיחות בלתי ישירות, ואולי חשאיות ישירות בחלקן, בתיווך אמריקני. ובמידה ואלה יגיעו לנקודת עצירה, יציעו האמריקנים הצעות גישור כדי לסייע בהמשך התהליך. לכאורה מטרה ראויה. בשיחות אלה, המטרה האמריקנית היא לגשת מיידית לדיון בנושאי הליבה כמו ירושלים, גבולות ופליטים. ברם, באם לא ידון נושא הביטחון בראש הדיון, לפני כל אלה, מהר מאוד יגיעו גם שיחות אלו למבוי סתום. אפילו מענק של 20 מטוסי חמקן, בהצעת גישור אמריקנית, הצעה ששיוויה מוערך במיליארדי דולרים, לא יועילו, אם שדה התעופה שלהם יהיה בתוך גבולות ישראל מטווחים, כמו גבולות 67'. בה בעת השיחות הללו מתחילות בעיצומה של מערכה מדינית בינלאומית, יזומה על-ידי הפלשתינים, שעיקרה הוא שלמדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, אין זכות קיום. דבר זה לכאורה מיתר את עצם קיומן של שיחות לשם סיום הסכסוך מחד, וחושף בעליל את מטרות הפלשתינים לטווח ארוך, מאידך. חשיפת מטרות אלה ברבים, תוך כדי קיום תהליך שיחות עקיף או ישיר, הם אתגר וסיבה ראויים בצורך לקיומן. כלומר, נחוץ גם ברור מקיף ושקוף, למה מתכוונים הפלשתינים לטווח ארוך, במושג "סיום הסכסוך". סיום הסכסוך האם הוא בין שני העמים, תוך פשרות הדדיות, או פירושו בהסתלקותה של ישראל מהמפה. נראה כי האמריקנים לא נותנים לכך תשומת לב ראויה לפן זה.

טרם התחלת הפאזה "החדשה ישנה" של שיחות מסוג BORN AGAIN, ראוי לרענן מספר עובדות לגבי התנהלות הפלשתינים. מתברר שהתנהלותם, בשיחות ישירות או עקיפות, מאופיינית בכללים ברורים, החוזרים על עצמם הידועים מראש. האמריקנים מתנהלים לנוכח כללים אלו כאילו בהתעלמות. אגב אורחא יצוין כי מרבית השמאל בישראל נוהגים להטמין ראשם בחול, כבת היענה, ולהתעלם ממציאות זו. להלן רק כמה מן הכללים: כלל פלשתיני ראשון: המכסימום שישראל תיתן במו"מ, זה המינימום שהפלשתינים ידרשו. המכסימום הישראלי המוצע או זה שיתקבל, הוא רק תחילתו הבא של משא ללא מתן, הבא, לכשיבוא. הפלשתינים ירצו עוד, ועוד. שכן כל תהליך עכשווי הוא שלב ביניים, עד המטרה למחיקתה של ישראל בשלבים. לכן המושג "סוף הסכסוך בין שני העמים" זר להם. לדוגמא, הצעותיו לפתרון הסכסוך של שר הביטחון ברק, בנאומו במכון סבן השבוע, הם דוגמה נאיבית לשגיאה חמורה בעניין זה. מבחינת הפלשתינים, דבריו הם אולי בסיס לתחילתו של משא עתידי, מבלי שהפלשתינים יתנו משהו. למשל, על בסיס ההצעה הזו, הם ירצו להמשיך, לעוד ויתורים, אולי בתנאי הקפאה, ובשיחות לא ישירות, ללא מתן. מאידך, שר הביטחון ברק התכוון בנאומו לצייר קווים לפתרון הקבע, אלא שלעשות זאת בעת הזו, בפומבי, זו שגיאה. כמוהו "הסכם המדף" של אולמרט את ליבני. אדם לא הולך אצל המוכר בשוק, להתווכח ולהתמקח על מחיר מוצר, כאשר מראש יאמר לרוכל את סכום הכסף האמיתי שבארנקו. ואם הדבר נעשה, זהו הרי תחילתו של דיון מיקוח הבא. כלל פלשתיני שני: כלפי חוץ, הטקסט שבשימוש אצלם הוא "פתרון לשתי מדינות". חוסר האזכור "לשני העמים" הוא מכוון. כלומר, הם לעולם לא יגידו "שתי מדינות לשני העמים" ובטח לא "לשני העמים שתי מדינות" בזה הסדר. כלומר, אין מצידם הכרה הדדית, כי אין צורך, כי "אין עם יהודי". יש אולי דת יהודית. ולשום דת אין מדינה. לכן ליהודים אין זכות למדינה בארץ ישראל, רחמנא לצלן. אבל די-פאקטו קיימת מדינת ישראל. וכשהפלשתינים אומרים שתי מדינות, כוונתם, מדינה פלשתינית אחת "נקייה מיהודים", ומדינה שנייה, ישראלית, עם מיעוט פלשתיני עם זכויות למימוש לאומי, בתוך גבולותיה. גם זה תואם את תוכנית השלבים. כלל פלשתיני שלישי: "הישראלים כקולוניאליסטים ציוניים, גזעניים, מהגרים, שהשתלטו בכוח על חלקים מארצנו". לכן במערכת החינוך הפלשתינית, היהודים מופיעים שם כסוג של קופים, וחזירים, מרעילי בארות. ולכן, הישראלים זמניים במזרח התיכון. ולכן, גבולות 67', שהם הפסקת אש, הם רק שלב בדרך, לקראת הסתלקותם מכאן לתמיד. למעשה כשהפלשתינים מציעים גבולות 67, הם מתכוונים הפלשתינים למעשה לגבולות 1949. גם כלל זה איננו מוביל לשלום, לפשרה, לסיום הסכסוך בין העמים. המתווכים האמריקנים מראים סימנים שהם עדין לא הפנימו זאת. כלל פלשתיני רביעי: בכל תחילת שיחות, עקיפות או ישירות, דרשו וידרשו הפלשתינים להמשיך במו"מ מהמקום שהשיחות הקודמות הופסקו. הם עושים זאת בעיקר משתי סיבות. האחת, מימוש הכלל הראשון, כאמור לעיל. הסיבה השנייה, היא המשך ההליכה בפתרון השלבים, עוד שלב בסילוק הישראלים מארץ ישראל. כך גם פרשו את החזרה לגבולות 67 בלבנון וברצועה. כלומר, אין כאן מימוש של "סוף הסכסוך בין העמים". גם מסמכי "וויקיליקס" חשפו כי שמעון פרס הודה באומרו שבאוסלו הייתה טעות בסיסית. הטעות הייתה בהנחה הבסיסית שנגעה לכך ששיפור כלכלי בשטחי הרשות הפלשתינית יוביל אותם לעניין "סוף הסכסוך בין העמים" ולא כך היה. כלל פלשתיני חמישי: הפלשתינים מנסים לנהל מו"מ שהוא רק "משא" ולא מתן. כלומר, רק לקבל מבלי לתת ולו כלום. פעמיים "ברחו" מנהיגים פלשתינים מהשיחות כשנושא "סוף הסכסוך" עלה לדיון. אז, כאשר היה עליהם לתת. פעם אחת ברח עראפת מהשיחות על "סוף הסכסוך" עם ברק, כשזה הוריד מפניו את המסכה. ופעם שנייה ברח אבו מאזן, מתשובתו לאולמרט וציפי לבני כאשר עניין "סוף הסכסוך" עלה במסגרת, "הסכם המדף" שטרחו. אגב, מושג תמוהה ומצחיק בעניינים שכאלו. "הסכם המדף" הזה הביא נזק אסטרטגי רבתי לישראל כאשר עצם קיומו בדיונים ובשיחות הפך את העצמאות האסטרטגית הישראלית לנכה. כלל פלשתיני שישי: הפלשתינים מנהלים משא ומסע בינלאומי ופנימי, לשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל. בהדגשה, הדבר נעשה במקביל גם למימוש הכלל הפלשתיני החמישי. ובתהליך זה, מאמץ הביניים הוא להשיג "הכרה בגבולות 67" כגבולותיה של המדינה הפלשתינית, על-ידי מדינות בעולם כמו ברזיל ארגנטינה ואחרות אירופיות. כלומר, מאמצים אלו יש בהם כדי לנסות להשיג דבר מה ללא מתן תמורה, אפילו ללא משא-ומתן, ללא שיחות ישירות. בעזרת הכללים הללו, ונוספים אחרים, מנסים הפלשתינים ליצר מצב, שבו, בכל רגע נתון שלו, העניין המרכזי, איננו עניין "סוף הסכסוך בין העמים", אלא סוף הסכסוך הוא סיום קיומה של מדינת ישראל, בשלבים. מטרתם בעזרת הכללים ליצור מצב שבו בכל רגע נתון לאפשר תביעה "לעוד" מבלי לתת תמורה. מכאן, שסדר העניינים הפלשתיני לטווח ארוך הוא אחר: מדינה פלשתינית על חשבון מדינת ישראל ולא מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל. ראוי לציון כי העיתונות הסעודית פרסמה לאחרונה מאמרים המשקפים את דעת השלטון שם, כי דרכם זו של סעיב עריקת ואבו מאזן, היא טעות פלשתינית אסטרטגית חמורה ואיננה לתועלת העם הפלשתיני. מהליכיה יובילו לעמדת החמאס, לכיוון אירן.

כאשר העמדה הרשמית הפלשתינית היא שאין זכות לעם היהודי לקיים מדינה בארצו, נובע ממנה גם, שלישראל אין כל מעמד בירושלים. זו היא עמדה פלשתינית רשמית ואבסורדית. מיותר לציין שעמדה זו איננה מקובלת על הציבור הרחב בישראל. בנוסף, חזרה לגבולות 67' כמו ברצועת עזה, משמעותה בירושלים, כדוגמא, חלוקה מחודשת מוזרה של העיר. כלומר, כמו חידוש "מעבר ארז" ברצועה, האם בירושלים ייבנה מחדש "מעבר מנדלבאום" בפינת הרחובות שמואל הנביא וסאינט ג'ורג? או לחליפין, האם ראוי להשאיר את ככר פקוד מרכז במקומה? האם להחזיר את קו הגבול לתחילת רוחב הנביאים? האם להחזיר את קו הגבול שוב לאורך כביש "חיל ההנדסה" לצלפים? ומה עם הר הצופים? בי"ח הדסה? הר הזיתים? שלא להזכיר את הכותל המערבי, שהוא שרידיו של קיר ממסגד, רחמנא לצלן, לפי משמעות הקונספציה הפלשתינית. באתר זה פורסמו בעבר מאמרים רלוונטיים אשר דנים בצפי של תוצאות שיחות "שלום" עם הפלשתינים לאור עמדותיהם הרשמיות. להלן רק כמה דוגמאות:

• שיחות עם הפלשתינים - אשליה לשלום ( 19/7/10)

• מהו הפאשיזם ומי הוא הפשיסט בימינו? (17/7/10)

• מה כבר אמר השר?! (30/9/10)

• המשבר עם ארה"ב - על הבנייה? (17/3/10)

• שיחות הקרבה - עוד הרחקה (9/3/10)

הניסיון וההתבוננות בהתנהלות הפלשתינים במו"מ, מראה שצורתו היא של משא, לקבל, וללא מתן. וכאשר קצוב זמן יעד, לסיום השיחות, הפלשתינים יחכו, ימשכו זמן, לקראת הגעתו לסיומו, לרגע האחרון, כדי לפוצץ את השיחות, תרתי משמע, ולהאשים את ישראל בכישלונן. ובעת הזו, גם אחרי 18 שנות שיחות עם הפלשתינים, ראוי לשוב לעיין בהחלטות האו"ם 242 וכן 338 בהם מוזכר עניין הגבולות והביטחון. ברור הוא שדו-שיח עם הפלשתינים להסכם בסגנון "שטחים תמורת שלום", או "שטחים ללא תמורה" , אינם מניבים את התוצאה המקווה של שלום וסיום הסכסוך בין שני העמים. ולמי ששכח, הייתה כאן מלחמה בשנת 1967, שאיימה על עצם על קיומה של המדינה, היו לה סיבות, והיו לה גם תוצאות. התוקפנים הובסו בעליל. אשר על כן, לטובת ילדינו ונכדינו, אין סיבה לחזור לאותה העת, לאותם הגבולות, של ערב המלחמה ללא שלום וללא הסכם של "סוף הסכסוך". וגם נראה כי עד אשר לא יקום מנהיג פלשתיני, כדמותו של הנשיא המצרי סאדת, שירצה לעשות סוף אמיתי לסכסוך, ויבוא לירושלים, לכנסת, לנאום שלום לעם בישראל, עד אז, סוג השיחות, ישירות או עקיפות, מקום השיחות, וושינגטון או מדריד, לא יביא לצערנו את השלום המיוחל.