אני מתבייש

באמת הייתי רוצה לומר כמה דברים טובים על המדינה. נמאס תמיד לקטרג, לדבר רעות. אבל, מי שרואה מישהו הולך בעיניים עצומות לקצה צוק, ושם מחכה לו התהום, ואם לא יעצור ייפול אל תוכה ויתרסק - לא יקרא לו שיעצור? לא יזהיר אותו? לא ינסה לתפוס לו ביד כדי למנוע את האסון? אבל לא, הוא צריך לומר להולך בעיניים עצומות: כמה אתה נחמד, ואיזה בגדים יפים אתה לובש. לומר רק דברים טובים. כך רוצים הטוקבקיסטים. שהרי לדבר רעות מותר רק על ה"סמול". כן, לפעמים מי שאומר דברים טובים הוא איש רע. ולפעמים מי שאינו רוצה להיות איש רע צריך לקרוא קריאות אזהרה. או לפחות לומר, אני מתבייש. אז הנה, אני כותב כאן כמה מהדברים שבגללם אני מתבייש. אני מתבייש כאשר הממשלה שלי אומרת שהיא מתנגדת להכרזה פלסטינית חד-צדדית על הקמת מדינה, מפני שזה עומד בסתירה למפת הדרכים / זה עומד בסתירה להסכמי אוסלו / אי-אפשר גם לנהל משא-ומתן וגם ליצור עובדות. אני מתבייש, מפני שאת הסכמי אוסלו זוכרים אצלנו רק כשיש בהם תביעה מן הפלסטינים, אבל כאשר הדבר נוגע להתחייבויות שלנו, מדברים על "פושעי אוסלו", ומתפארים שהסכם אוסלו כבר "לא רלוונטי". אני מתבייש. מפת הדרכים? במפת הדרכים קיבלה הרשות הפלסטינית התחייבות לפעול נגד הטרור. יודעי דבר אומרים שהיא לא רק פועלת, כי אם גם מצליחה. אנחנו התחייבנו לפרק בו-זמנית את כל ההתנחלויות (כולן, אתם שומעים, לא רק מה שמכונה בשין-קוף-ריש "הבלתי חוקיות"), שהוקמו מאז ראשית שנת 2001! פירקנו? אז מה פתאום אנחנו נזכרים שיש מפת דרכים? אני מתבייש. והנימוק המעניין שיצירת עובדות סותרת משא-ומתן - אני לא יודע אם לקרוא לו נימוק עצוב או נימוק מצחיק. הרי כל בית שאנחנו בונים מעבר לקו הירוק סותר את המשא-ומתן. וכאשר מבקשים מאיתנו להפסיק את הבנייה בהתנחלויות למשך תקופת המשא-ומתן - אנחנו מרימים קול זעקה. אני מתבייש. טוב, לא אדבר על הצעקה הנוראה שאנחנו מקימים סביב תוכניות הגרעין של אירן כאשר (לפי פרסומים זרים, רק לפי פרסומים זרים!) אתם יודעים מה יש לנו כאן. אם מצרים מוחה, אם סעודיה מרימה קול - להן יש ממה לפחד. אבל אנחנו? אבל בשבוע שעבר התביישתי באמת, באמת התביישתי, כאשר הוזמנו הכבאים הפלסטינים שהשתתפו בכיבוי האש על הכרמל למסיבה שעמדה להיערך כאן לכבודם, אסר מי שאסר על חלק מהם להיכנס לארץ. טעות ביורוקרטית, אמרו ולא הסבירו. משהו עם מספרי תעודות הזהות שנמסרו או לא נמסרו. לך תדע. אבל להיכנס הם לא הורשו. מעניין באמת אם כשהם נכנסו לארץ להשתתף בכיבוי השריפה זכר מישהו לבדוק את מספרי תעודות הזהות שלהם. אני רוצה לדבר טובות, באמת רוצה. צר לי, אבל אני לא יכול. אני מתבייש. וזה רק חלק קטן מן הדברים שבגללם אני מתבייש.