גילויי הוונדליזם כבר הפכו לשגרת מבזקי החדשות באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו. כל יום מביא איתו צרור ידיעות מחרידות, כמו:
"שוסף גרונו של צעיר בפתח מועדון"
"צעירה הותקפה מינית על-ידי חבורת 'בני טובים'"
"נער נדקר בעת מריבה בין צעירים"
"גבר נורה ברכבו"
"צעירים תקפו קשישה"
"רוכב אופניים נפצע אנושות בתאונת פגע וברח"
"ריב בין שכנים על מקום חניה הסתיים ברצח"
"אזרח שטייל עם כלבו הותקף בידי חבורת בריונים שהותירוהו פצוע קשה"
ועוד גילויי אלימות מקפיאי דם ודפוסי תת-התנהגות שמזמן חצו גבולות של כל נורמה חברתית והתנהגותית מקובלת.
נהוג לגרוס וגם קל להאשים את מערכת החינוך, כאילו היא הגורם שהביא למצב. אך אל לנו לבוא בטענות לאחרים, כי האחראים הישירים לכך הם אי מי מאיתנו שלא הנחילו לילדיהם בסיס איתן של חינוך וערכים בטרם צאתם לג'ונגל של החיים. אין ספק כי ילדים שזוכים לחינוך נאות, לערכים של דרך ארץ, תרבות התנהגותית, כיבוד הזולת באשר הוא, נתינת יחס של כבוד למבוגרים מהם, וציות להוראות ולחוקים כבר החל בגיל הרך בביתם - לוקחים איתם את המטען החיובי לאורך מסע חייהם, ולמרות ההשפעות השליליות הקיימות, במרבית המקרים אלו לא יצליחו להסית אותם מדרכם.
לא הדין הוא במקרים בהם לא זכו אחרים במטען החיובי בבית הוריהם, כי אז התוצאה שונה בתכלית ותוצריה ההרסניים נשואי המבזקים המבשרים חדשות לבקרים על האלימות, מהווים סרח עודף של החברה הישראלית והגיע הזמן לטפל בהם בכל הכלים העומדים בידי הרשויות ובכל החומרה, בטרם תאבד יכולת הריסון והשליטה. טוב נעשה ונבדוק כל אחד ב-ד' אמותיו האם מילאנו את חלקנו לטובת בניית בסיס איתן לחברה טובה יותר למען הדורות הבאים.
לסיום, מסה שנכתבה לפני למעלה מארבע שנים, בימים דומים של רצף אירועים אלימים ושזכתה לשם
"לא אחד משלנו":
לא בכל פעם, אך למעשה באופן די מתמיד,
הוא הולך לא בתלם, לו אף אחד לא יעז להגיד,
איך לנהוג שם בכביש ברחוב או במרכול,
אי מתי את רשות האחר לבקש, להתחשב, או אולי לשאול?
כי הוא זה שמחליט איך לנהוג, מה ומתי להגיד,
להתנהג כמו בן פרא, כן, כך הוא הורגל מאז ומתמיד,
הוא חי בתוכנו, אך הוא ממש לא אחד משלנו,
אין מה לעשות, כה רבים שכמותו גדלו כאן איתנו.
אז אולי זו עובדה, כבר הגיע הזמן כי לא נותרה ברירה,
את ידינו להתחיל ולהכביד על אותה חבורה,
שהורסת לרובנו את מרקם היום-יום,
ובפשטות ניתן כבר לומר, הופכת אותו לכמעט גיהינום.