לפני כחודש הגשתי לנשיאות הכנסת בקשה לדיון דחוף בעניינה של החלטת הקבינט המדיני להעביר את חלקו הצפוני של הכפר רג'ר לשליטת יוניפל. הנשיאות, המורכבת מסגני יו"ר הכנסת, נטתה לאשר את ההצעה. היחיד שנלחם לפסול את ההצעה היה לא אחר מאשר חבר הכנסת ראלב מג'אדלה ממפלגת העבודה, הטורח להגדיר את עצמו כ'פלשתיני לא ציוני'. העובדה שח"כ ערבי מתגייס למדיניות ההתעלמות ממצוקתם של תושבי רג'ר, היא היא סיפורו העגום של הכפר. את ההיכרות שלי עם תושבי הכפר עשיתי לפני כשנה, בתיווכו של ידידי, סגן השר איוב קרא. עד שביקרתי בכפר, הממוקם באחד מהנופים הקסומים של פאתי הגולן, הייתי בטוח שמדובר בכפר של מסוממים, הנשלט על-ידי קרטלים של סוחרי-סמים, עבריינים מסוכנים ואנשי חיזבאללה. מיותר לציין שהמפגש עם אנשי הכפר ומנהיגיו, הציג בפניי תמונה אחרת לחלוטין. מדובר בכפר שנכבש במלחמת ששת הימים, ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית, בניגוד לדרוזים ברמת הגולן שסירבו לקבל אזרחות זו עם חקיקת 'חוק הגולן'. רשויות המדינה התנהלו מול התושבים במשך עשרות שנים כאזרחי ישראל לכל דבר - מיסים, חינוך, בריאות, ביטוחי רכב, בתי משפט. מינהל מקרקעי ישראל אף שיווק לכפר המתפתח קרקעות בצפון הכפר (החלק הנתון במחלוקת). אולם, עם בריחת צה"ל מלבנון במאי 2000 (ממשלת ברק), נתבעה ישראל על-ידי האו"ם לסגת גם מצפון הכפר. העובדה שמדובר בכפר שזיקתו לסוריה מוכחת מצדדים רבים, לא סייעה לתושבי הכפר. החיזבאללה (באמצעות ממשלת לבנון) דרש את השטח, וסוריה עומדת ממול, מחככת ידיה בהנאה, כאומרת לעצמה: 'נתחשבן עם הלבנונים לאחר שיקבלו את השטח'. בינתיים הפך הכפר לשטח צבאי סגור, כבר למעלה מעשר שנים. חיי התושבים, שהם אזרחי ישראל למי שנוטה לשכוח, הפכו לסיוט. כל פעולה פשוטה של הזמנת טכנאי מקררים מקרית שמונה, או אמבולנס מבית החולים זיו - היא בגדר משימה בלתי אפשרית. הגדר מקיפה את הכפר מכל צדדיו. מבחינות רבות, מדובר במדינה בתוך מדינה, אך בהבדל קטן - שום דרכון לא יסייע לך לעבור את הבידוק בכניסה לכפר. אזרחי ישראל שהם לא תושבי רג'ר, מנועים מלהיכנס לכפר; כמובן שמדובר ב'סיבות ביטחוניות'.