קל להתייאש מול הגל העכור של הגזענות, המציף עכשיו את ישראל. התרופה נגד הייאוש: המספר הגדל והולך של צעירים, בני הדור הישראלי החדש, המצטרפים למאבק נגד הגזענות והכיבוש. השבוע התכנסו כמה מאות מהם באולם תל אביבי (השייך, למרבה האירוניה, ל"הסתדרות ציוני אמריקה"), כדי להשיק ספר מטעם "שוברים שתיקה". היו באולם מוותיקי מחנה-השלום, אך הרוב המוחלט של הנוכחים היו צעירים וצעירות, משוחררי צה"ל, בשנות ה-20 של חייהם.
"כיבוש השטחים" הוא ספר בן 344 עמודים, המקבץ יותר ממאה עדויות של חיילים על חיי היום-יום והלילה-לילה של הכיבוש. החיילים מספקים עדות-ראייה. הארגון, המורכב מחיילים משוחררים, אימת את העדויות, הצליב וסינן אותן. בסוף פורסמו 183 עדויות מתוך כ-700. אף אחת מן העדויות לא הוכחשה על-ידי דובר צה"ל, הממהר בדרך כלל לסתור דיווחים על המתרחש בשטחים. מכיוון שעורכי הספר היו בעצמם חיילים ושירתו בעבר בשטחים הכבושים, היה קל להם להפריד בין אמת לכזב.
הספר מדכא מאוד. ולא מפני שיש בו מעשים אכזריים במיוחד. להיפך, העורכים הקפידו שלא לכלול בו מעשים חריגים של סדיסטים, מן הסוג שיש בכל יחידה צבאית בארץ ובעולם. הם רצו להראות דווקא את השגרה האפורה של הכיבוש. יש בספר עדויות על פריצה לילית לכפרים פלסטינים שקטים במסגרת של "תרגיל" - פורצים לבתים סתמיים, שאין בהם "חשודים", מטילים אימה על ילדים, נשים וגברים, גורמים למהומה בכפר, כל זה כדי "לאמן" את החיילים. יש סיפורים על השפלה של עוברי-אורח במחסומים ("תנקה את המחסום ותקבל את המפתח שלך בחזרה!"), התעללות שגרתית ("הוא קצת רטן, נתתי לו את הקת של הנשק בפנים"). כל עדות מתועדת בדייקנות: המועד, המקום, היחידה.
באירוע-ההשקה הוקרנו עדויות של חיילים שהעזו להופיע בפנים גלויות ובשמם המלא. הם לא היו אנשים חריגים, לא קנאים או "יפי נפש". אין בכיינים מאסכולת "יורים ובוכים". סתם צעירים שהיה להם זמן לחשוב על מה שחוו.
לא חסרה גם נימה של הומור. חייל אחד סיפר ששמר במשך זמן רב במחסום בין כפרים פלסטינים, מבלי להבין מהי תכלית המחסום ומה ערכו הביטחוני. באחד הימים הופיע פתאום דחפור, הרים את גושי הבטון ולקח אותם איתו. גם הפעם מבלי להסביר. "גנבו לי את המחסום!" מתלונן החייל, שטען כי התרגל למקום.
כותרות העדויות מעידות על עצמן: "לייצר לכפר חוסר שינה", "היינו שולחים שכנים לפרק מטעני נפץ", "המג"ד פקד לירות על אלו שניסו לחלץ גופות", "המפקד מהשייטת הכניס לו את הקנה לפה", "אמרו לכוח לירות בכל מי שיהיה ברחוב", "אתה יכול לעשות מה שבא לך, אף אחד לא ישאל אותך כלום", "יורים בטלוויזיה בכיף", "בשלב מסוים החלטנו לשבור דברים", "אז לא ידעתי שיש כבישים רק ליהודים", "לצמצם את התנועה באזור", "מין שרירות מוחלטת", "אתה לא יודע מה אתה עושה שם", "הנהג של המג"ד אמר: פוצצתי אותם", "אמרו לנו: תייבשו אותם", "היו מעמידים אותם בשורה, צועקים עליהם", "חלק מהעצירים לא היו כשירים רפואית", "היא הייתה אישה מבוגרת. הנערים (של מתנחלי חברון) פוצצו אותה במכות", "לעצור את המתנחלים? הצבא לא יכול לעשות זאת"," כניסה חגיגית עם איזה רימון הלם". וכן הלאה - שיגרה.
הספר לא בא להראות מעשי אכזריות או לתאר קלגסים ערלי-לב. הוא בא להציג מצב: מצב של שליטה בעם אחר, עם כל השרירות הנובעת בהכרח מהמצב הזה, השפלת הכבושים, התנוונות הכובשים. לדברי העורכים, אין כל אפשרות לחייל הבודד לשפר את המצב. הוא הופך לבורג במכונה שהיא בלתי-אנושית מטבעה.
קמות בארץ קבוצות של אנשים צעירים, שהמצב הזה פשוט נמאס להם. הם חלק מהתעוררות, המוצאת את ביטוייה במאבקן היומיומי של מאות קבוצות הפועלות בעד מטרות שונות. שונות לכאורה - אך בעיניי כל המטרות האלה שלובות זו בזו. המאבק נגד הכיבוש, למען הפליטים המסתננים לשטח המדינה, נגד הריסת בתי הבדווים בנגב, נגד חדירת המתנחלים לשכונות הערביות במזרח ירושלים, למען שוויין-זכויות האזרחים הערביים, נגד עוולות חברתיות, למען איכות הסביבה, נגד שחיתות ממשלתית, נגד כפייה דתית, ועוד ועוד. אפשר להכתיר את כולן בכותרת אחת: המאבק למען ישראל אחרת.
התגייסותם של צעירים לכל אחד מהמאבקים האלה, וגם לכולם ביחד, דרושה היום יותר מתמיד מול הגזענות המרימה את ראשה המכוער בכל רחבי המדינה - גזענות גלויה, חסרת-בושה, גאה בעצמה. התופעה עצמה אינה חדשה. מה שחדש הוא אובדן כל זיק של בושה. הגזענים צורחים את בשורתם בראש חוצות, וזוכים במחיאות-כפיים מפי פוליטיקאים ורבנים. זה התחיל בשיטפון של הצעות-חוק גזעניות, שנועדו להדיר את האזרחים הערביים מן הציבור היהודי. ועדות-קבלה. שבועות-נאמנות. ועוד.
אחרי-כך באה קריאת הרב הראשי של צפת שלא להשכיר דירות לאזרחים ערבים. זה עוד גרם להלם ולמבוכה. מאז נפרצו כל הסכרים. כנופיה של נערים ארבה לערבים במרכז ירושלים בעזרת נערה בת 14 ששימשה להם כפיתיון, והכו אותם מכות רצח. מאות רבנים הצטרפו לקריאה שלא להשכיר דירות ל"נוכרים". הפגנה סוערת בבת-ים קראה לגירוש כל הערבים מהעיר. הפגנה שנערכה בשכונת-התקווה למחרת דרשה לגרש את הפליטים והעובדים הזרים מהשכונה. ההפגנות בבת-ים ובשכונת-התקווה כוונו, כאילו, למטרות שונות: נגד ערבים מפה, נגד פועלים זרים שם. אבל אותם הפעילים הפאשיסטיים הופיעו ונאמו גם פה וגם שם, והיו שם אותם השלטים ואותן הסיסמאות.
בלטה בהן הטענה שהערבים והזרים מסכנים את הנשים היהודיות, שהערבים מתחתנים איתן ולוקחים אותן לכפריהם, שהפועלים הזרים מנסים להתחיל איתן. "בנות ישראל לעם ישראל!" נאמר השלטים - כאילו היו הנשים רכוש. הקשר בין גזענות ומין הוא נושא המעסיק את החוקרים מאז ומתמיד. הגזענים הלבנים בארצות-הברית הפיצו את האגדה שה"כושים" מצוידים באבר-מין גדול יותר. מבין העיתונים הנאציים בלט "דר שטירמר" ("המסתער"), עיתון פורנוגראפי שסיפר בעיקר על צעירות בלונדיות תמימות, שנפלו קורבן ליהודים ארוכי-אף שפיתו אותן בכספם. עורך "דר שטירמר", יוליוס שטרייכר, נתלה בנירנברג.
יש הטוענים שאחד משורשי הגזענות הוא הרגשה של נחיתות מינית, אי-הביטחון של גברים החוששים מפני אימפוטנציה ו/או התחרות - ההיפך הגמור מתמונת הגזען כגבר-גבר. די להסתכל במשתתפי ההפגנות כדי להסיק מסקנות.
ז'אן-פול סארטר אמר, כידוע, שכל אדם הוא גזען, וההבדל הוא בין מי שמכיר בכך ומנסה להילחם בגזענותו, לבין מי שלא. אין ספק שזה נכון. לי יש מבחן פשוט לכוחה של גזענות: אתה נוהג במכונית, ומישהו חותך אותך בצורה מרגיזה. אם זה נהג שחור, אתה אומר: "יימח שמו של הכושי!". אם זו נהגת, אתה מסנן "לכי הביתה למטבח!". אם זה חובש-כיפה, אתה צועק: "דוסים הביתה!". ורק אם זה אדם כמוך, בלי סימני-היכר מיוחדים, אתה צועק: "חמור! מי נתן לך רישיון לנהוג!". השנאה לזר, הדחייה לכל מי שאינו דומה לך, הן כנראה תכונות ביולוגיות, שריד מתקופת האדם הקדמון, כאשר כל זר היה איום על מקורות-הקיום המצומצמים של השבט. הדבר קיים אצל מינים רבים של בעלי-חיים. אין מה להתגאות בזה.
האדם התרבותי, ועל אחת כמה וכמה ציבור שלם, מצווה להילחם בתכונה זו. אין היא רק מכוערת כשלעצמה, היא גם מפריעה למודרניזציה של העולם הגלובלי, המחייב שיתוף-פעולה בין עמים ובין יחידים. היא מחזירה אותו לתקופת אנשי-המערות. מה שקורה עכשיו אצלנו הוא ההיפך: המדינה מחבקת את השד הגזעני. אחרי שהיהודים היו במשך אלפי שנים קורבנות הגזענות, הם כאילו שמחים עכשיו על יכולתם לעולל לזולתם מה שעוללו להם. אי-אפשר להתעלם מהמקום המרכזי שתופסים הרבנים בגל העכור הזה. הם רוכבים עליו וטוענים שזוהי רוח היהדות. יש בפיהם ציטוטים רבים מכתבי-הקודש.
האמת היא שהיהדות, כמו כמעט כל דת אחרת, מכילה יסודות גזעניים ואנטי-גזעניים, הומאניים וברבריים. הצלבנים, ששחטו את היהודים בדרך לארץ-הקודש ושחטו את כל תושבי ירושלים - מוסלמים ויהודים כאחד - ביום כיבושה, צעקו "אלוהים רוצה זאת!". אפשר למצוא בברית-החדשה קטעים נהדרים של אהבת-אדם, לצד קטעים הפוכים. כך גם בקוראן - הוא שופע אהבת-אדם, קריאה לצדק ולשוויון בין הבריות, וגם קטעים של שנאה. כך גם התנ"ך, התלמוד ודברי חז"ל. הגזענים מסתמכים על דברי הרמב"ם, "לא תחונם" - כלומר, אל תאפשר ללא-יהודים לחנות בארץ-ישראל.
התנ"ך מצווה על ישראל לרצוח את כל בני-עמלק ("מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק"), ושמואל הנביא הדיח את שאול המלך מכיסא המלוכה מפני שריחם על שבויים עמלקים. ספר יהושע הוא כולו קריאה לרצח-עם. אבל התנ"ך הוא גם ספר הומאני מעין כמוהו. הוא פותח בתיאור בריאת-האדם, תוך ציון שכל בני-אדם נבראו בצלם אלוהים - וממילא הם שווים. "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם").
התורה מצווה כמה וכמה פעמים על בני-ישראל להתייחס אל הגר (תושב לא-ישראלי) כמו אל עצמם, "כי גר היית בארץ מצריים!" כפי שציין
גרשום שוקן במאמר שפורסם השבוע במלואת 20 שנה למותו, עזרא הסופר אומנם גירש את הנשים הזרות, אך לפני כן מילאו נשים זרות תפקיד מרכזי בסיפור התנ"כי. בת-שבע הייתה נשואה לאוריה החיתי, לפני שנישאה לדויד המלך והפכה לאמו של בית דויד, דויד שממנו יבוא המשיח. דויד עצמו היה צאצא של רות המואבייה. המלך אחאב, גדול מלכי ישראל, היה נשוי לאישה צידונית.
כאשר הגזענים שלנו מאמצים לעצמם את הפנים המכוערות ביותר של הדת היהודית, תוך התעלמות מן המסר האוניברסאלי הכלול בה, הם פוגעים קשה בדתם של מיליוני יהודים בעולם. גדולי הרבנים בישראל מילאו השבוע את פיהם מים מול גאות הגל הגזעני בקרב ציבור הרבנים, ואם בכלל מלמלו משהו, הרי היה זה משום "דרכי שלום" - כלומר, אסור להרגיז את הגויים, משום שהם עלולים לנהוג ביהודים כפי שהיהודים נוהגים במיעוטים במדינתם. עד היום לא העז אף כומר באמריקה ובאירופה לקרוא לנוצרים שלא להשכיר דירות ליהודים - אבל זה עלול להשתנות.
שתיקתם של "גדולי התורה" רועמת. עוד יותר רועמת שתיקתם של ראשי המדינה:
שמעון פרס לא הרים את קולו ולא שאג, ו
בנימין נתניהו הסתפק בקריאה עלובה לאזרחים ש"לא לקחת את החוק בידיהם". אף מילה של גינוי הגזענות, אף מילה על מוסר וצדק.
כאשר הקשבתי לדברי החיילים המשוחררים בכנס של "שוברים שתיקה", התמלאתי תקווה. על הדור הזה מוטלת החובה להבריא את המדינה, שבה הם יחיו את חייהם. כפי שאומר השיר, ההופך באחרונה להמנון כל ההפגנות נגד הגזענות: "באנו חושך לגרש!".
