אם לא היה די בהיעדרו של ציוד הכיבוי הנדרש, התברר גם שאין בנמצא צוות לטיפול באירוע-כוויות המוני, לו היה, חלילה, מתרחש. נאמנים עלינו דבריו של ח"כ-פרופ'
אריה אלדד, רופא פלסטיקאי, שכיהן בעבר כמנהל מחלקת הכוויות בבית החולים "הדסה" בירושלים. פרופ' אלדד חש עצמו מתוסכל לנוכח תרחיש אפשרי של אסון עם נפגעי כוויות חמורות. לו היה מתרחש אסון שכזה אתמול, עלולה הייתה, לדבריו, התמותה מכוויות להגיע לשיעור מירבי, מה גם שתמותה שכזו היא בארץ כפולה מזו שבמרכזי הכוויות בארה"ב.
אבל, את האש מלבה גם האדישות. זו של צוות הרכבת, שניצבו אימפוטנטים, שעה שהנוסעים נלכדו בלהבות שאחזו בקרונות. איש מצוות העובדים לא מצא לנחוץ לפתוח את הדלתות, או לפחות להנחות את הנוסעים כיצד היו אמורים לנהוג.
אלא שגם בימים כתיקונם - רכבת-ישראל היא מחדל אחד גדול. הצפיפות בקרונותיה היא בלתי-נסבלת ולא אחת נאלצים נוסעיה, בהיעדר מקום-ישיבה, לעמוד לכל אורך הדרך. שירותיה הזוחלים גורמים לכך שנוסעים רבים מגיעים באיחור רב למחוז-חפצם. בהיעדר רכבת לירושלים, לאילת, ועכשיו גם לדרום הארץ, אולי הגיע הזמן לוותר בכלל על שירותיה ולחזור אל שירותי הדיליז'אנס. שיר הילדים המיתולוגי, "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת", נותר עכשיו רק כאנכרוניזם.