מאבקם של ארגוני שמאל ישראלים למען המסתננים מאפריקה לישראל, מוצג ברוב כלי התקשורת הישראלים כמעשה הומניטרי הרואי, הלוחם באטימות הגזענית של שר הפנים אלי ישי ודומיו. חמור מכך, גם כשמומחים לענייני המסתננים מוכיחים כי רובם אינם פליטים אלא מהגרי עבודה, כפי שהוצג בדיון שנערך בנושא בכנסת, קביעה זו מוסתרת על-ידי כלי התקשורת ושאר תומכי ארגוני המהדרים למען המשך ההתקפה על שר הפנים והתומכים בעמדתו. מבחינה זו נראה כי חלקים מרכזיים בשמאל הליברלי הישראלי ויתרו לחלוטין על שיח הנשען על עובדות, ושקעו לחלוטין בתוך השקפת העולם הפוסט-מודרניסטית ומרובת הנרטיבים, גם כשהמחיר לכך הוא הענף עליו הם עצמם יושבים. שהרי כל בר דעת מבין שמדינת ישראל אינה יכולה להכיל אל תוכה מיליון פליטים סודאנים ומהגרי עבודה נוספים, וכי משמעות כניסתם למדינה אינה רק הרס הבית הלאומי אלא החרבתה בתחומים חברתיים רבים. התמיכה התקשורתית הזו, המעדיפה תמונה קורעת לב או חוויה מיידית של רגשות מוסריים מזויפים על פני העובדות, מעידה על השבר העמוק שעובר השיח האינטלקטואלי הישראלי בכללו. חוסר היכולת להכיל מורכבויות ולהבין כי לא כל מה שנראה זהב הוא אכן זהב, מעיד על רדידות והשתלטות הבינוניות גם על האינטליגנציה הישראלית האוניברסיטאית, שהייתה אמורה להיות הקטר המחשבתי והרעיוני של החברה כולה. אנו רואים כאן את פירות הבאושים של משטרת המחשבות מבית הקומוניזם האקדמי, שחינכה דורות רבים של חוקרים לא להטיל ספק בדוגמות של השמאל הקיצוני, גם כשאלו, כמו הפיזיקה הקומוניסטית כולה, התגלו כמחסלות את המציאות עצמה. שהרי ההתרגלות לא להטיל ספקות בדוגמה השלטת היא מה שהופכת את השיח האקדמי כולו משיח רציונאלי, לשיח בו החוקר מוערך רק על-פי קיצוניותו ודבקותו באידיאל האנטי-ציוני. בעולם כזה, חוקר אקדמי ילמד שיותר מההיצמדות לאמת הפנימית חשובה לו ההיצמדות לאמת האקדמית הנכונה, גם אם זו הפכה לדוגמה דתית שאין בינה לבין המחקר שום קשר. צורת התנהלות זו מאלילה את הפעילות המיידית למען מטרה מסוימת, מבלי יכולת אינטלקטואלית אמיתית לבדוק את המטרה ולברר את משמעותה הסופית. בהקשר לכך יש לציין כי ברגע שעל השיח האקדמי משתלטת רוח כזו, יתרחש מרוץ אקדמי אינסופי בו כל חוקר ינסה להראות עד כמה הוא דבק בדוגמה האנטי-ציונית והליברלית, כשבכך השיח כולו נגרר אל מחוזות האבסורד. פתאום, השקפות עולם אנרכיסטיות שמעולם לא נוסו במדינה שפויה, יכולות להפוך לאופנתיות כשאף אחד לא שואל את עצמו למחיר החברתי האמיתי שלהם. כך אנו מגיעים למצב בו חלק נכבד מהחברה הישראלית מסוגל לתמוך בהכנסת כמויות ענק של מהגרי עבודה לישראל, מבלי יכולת בכלל להטיל ספק בצורך ההגיוני והאמיתי של מהלך מהסוג הזה. החורבן הרוחני המתואר במאמר יכול להיפתר רק על-ידי הצטרפותו של השמאל הציוני לעמדתו של שר הפנים אלי ישי. ברור שרבים מאוד מהשמאל הזה חלוקים לחלוטין על עמדותיו הפוליטיות בנושאי דת ומדינה. אולם דווקא משום כך, וכדי להוות קונטרה להלכי הרוח האנרכיסטיים, על מפלגת העבודה ועל חלקים ממרצ לשרטט את הקווים הציוניים שלהם ולפעול למענם לא רק באופן ההצהרתי, אלא גם בצורה מעשית בשטח. אני קורא לאנשי השמאל הציוני שרוצים מדינה יהודית ודמוקרטית לא לתקוף רק את חזון ארץ ישראל השלמה, התקפה שהם יקבלו בעבורה מחיאות כפיים בכלי התקשורת וגם בחוגי האנרכיסטיים, אלא להצטרף למאבק האמיתי והלגיטימי על דמותה היהודית של מדינתם בדורות הבאים, מאבק שעליו מחיאות הכפיים יהיו כמובן פחותות בהרבה.