חישובי טעויות לאומיות

מימים ימימה נהוג שב"ימי שנה" מגיע זמן של חשבונות-נפש ציבוריים על ביטחון, חברה, כלכלה וכיוצא בזה דברים עליונים לחשיבות. נקיים את המנהג, ובסיום 2010 נבחן דברים. ואפתח באיומי מדינות ערב. שני דברים ממלאים את התודעה של הישראלים:

• האחד הוא שאי-אפשר לסמוך על מדינות ערב משום אי-היציבות הפוליטית.

• השני הוא שכל מה שהם רוצים זה לחסל את המדינה הישראלית.

אפשר לבחון את האמונות האלה באמות-מידה היסטוריות, תרבותיות, דתיות וכדומה. אך אלה לא רלוונטיות. לכל עם ולכל מגזר חברתי יש מאוויים תרבותיים, אמוניים והיסטוריים, שעל אף עוצם חוויותיהם אינם מעשיים ביחסים בין מדינות. רק אמות-מידה מדיניות רלוונטיות בין מדינות. כנגד האמירה הרווחת אצלנו שאין לסמוך על יציבותן של המדינות הערביות הסובבות אותנו, ראוי לבחון האם הן יציבות: כמה שנים מולך המלך חסאן במרוקו; כמה שנים מתקיים השלטון באלג'יר, בטוניסיה, בלוב, במצרים, בסעודיה, בירדן, בסוריה. אצלנו, באותה תקופה, התחלפו הרבה ממשלות. כלומר, כשמצלמים את התקופה הארוכה, מתברר כי הן יציבות. ומיד נצמדת השאלה השנייה: האם הם רוצים להשמיד? ברובד המאוויים, ודאי שרובם רוצים שתיעלם ישראל. אבל השאלה איננה זאת. גם בישראל יש רבים שמאווייהם דומים, אך במהופך. השאלה היא האם מדינות ערביות, במדיניותן הריאלית, היומיומית, מכוונות אל השמדת ישראל. אין אף מדינה ערבית שמפתחת היום מדיניות פעילה כזאת. כל ממשלות ערב הבינו והפנימו שאי-אפשר יהיה להשמיד בלי להישמד. יש צה"ל, יש דימונה. את זה ניסה סאדאת להסביר לנו כשבא לירושלים, ואנחנו - לכודים בתעלות ללא אנטנות - לא קלטנו. נשארנו עם קיבעונות וחרדות יהודיים. במובנים אסטרטגיים, אין היום אף מדינה ערבית שמאיימת על ישראל. רק סוריה, אם תתייאש מסיכוי לקבל את הגולן, תיאלץ להפעיל "מלחמת זעזוע" שתניע את העולם והמעצמות לאלץ את ישראל לפשרה. והמעצמה תיענה, כמו שנענתה אחרי זעזוע מלחמת יום הכיפורים. כי ישראל תהיה - בעיני העולם - זאת שבהתעקשותה מתערערת יציבות אזורית. זאת תהיה חזרה על האסטרטגיה של מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה נאלצה ישראל לוותר על סיני, על אף שניצחה במלחמה.