1. בדרך לכלא קשה מאוד לראות כיצד משה קצב אינו מוצא את עצמו נכלא לשנים ארוכות. העבירות בהן הורשע הן החמורות ביותר בתחום עבירות המין, והעונשים המרביים עליהן מגיעים לכמעט 50 שנות מאסר. עם עונש מינימום על אונס או בלעדיו - צריך לקרות משהו בלתי סביר בעליל, כדי שהשופטים לא ישלחו את קצב למאסר ואולי אפילו דו-ספרתי. הסניגורים יטענו לנסיבות מקילות: הנפילה של קצב מהעמדה הרמה ביותר בישראל אל המקום כמעט הנמוך ביותר בחברה ובתודעה - עבריין מין. הוא איבד את כל עולמו, יירשם לדראון עולם בתולדות מדינת ישראל. אלא שדווקא מעמדו הרם של קצב גם יעמוד לו לרועץ. בית המשפט כבר קבע בעבר, כי ככל שמעמדו של אדם גבוה יותר - כך עליו להיות דוגמה אישית ולפיכך יש להחמיר איתו כאשר מתגלה שעבר על החוק. 2. ערעור כמעט בלי סיכוי כאשר בית המשפט בערכאה הראשונה מבסס את פסק דינו על אמינות עדים, נדיר מאוד שערכאת הערעור תתערב בממצאיו. ההיגיון פשוט: הערכאה הראשונה ראתה את העדים והתרשמה מהם, בעוד ערכאת הערעור רק קוראת פרוטוקולים. כפי שזה נראה כרגע, לקצב כמעט שאין סיכוי בעליון. מה כן יכול לקרות? אם העונש יהיה קל יחסית, עשויה המדינה להציע לפרקליטיו של קצב: אל תערערו על פסק הדין - ואנחנו לא נערער על גזר הדין. כאן תהיה לקצב התלבטות קשה, שכן הוא יסתכן בכך שבית המשפט העליון יתערב בחומרת העונש. את זה ערכאת ערעור עושה לעיתים יותר קרובות, משום שמדובר בהכרעה שיפוטית-ערכית ולא עובדתית. 3. המשמעות הציבורית כאזרח המדינה, היה נעים (אם זו המילה הנכונה) לשמוע את התובעת רונית עמיאל לאחר המשפט. בטון שקט וענייני, רחוק מאוד משמחה שהיינו שומעים מהסניגורים במקרה הפוך, היא דיברה על יום חג לדמוקרטיה הישראלית - יום בו הוכח שגם האזרח מספר אחת אינו חסין מפני המשפט והצדק. צריך להסכים איתה. ככל שמאוד לא נחמד להיות היום אזרח ישראלי (וכותב שורות אלו גם נפגש פעמיים עם קצב), וככל שמן הסתם יימצאו מי שיחככו ידיים בהנאה לנוכח המבוכה שנגרמת למדינה - יש תחושה ברורה של גאווה על כך שהמערכת עובדת. יש לנו הרבה ביקורת עליה, גם בשורות אלו, ומן הסתם תהיה עוד. אך בתיק החשוב ביותר שניהלה מערכת אכיפת החוק על כל זרועותיה - הוכח שאיש אינו חסין מפני החוק ואיש אינו עומד מעליו. 4. התקשורת עוד לא היה בישראל תיק בעל פרופיל תקשורתי כה גבוה - מהיום הראשון של התלונה שהגיש קצב ועד להכרעת הדין היום. הקו התקשורתי היה כמעט חד-משמעי וחד-צדדי: נגד קצב. לכאורה, התקשורת יכולה להגיד: צדקנו. הבעיה היא, שהקו הזה לא התבסס על עובדות אלא על תחושות ודעות. חשוב מאוד לזכור, שאיש מאיתנו העיתונאים לא ראה את חומר הראיות ולא קרא את העדויות. זה לא כמו ברוב הפרשות הגדולות האחרות שאותן אנו מלווים לאורך הקריירה שלנו. בפרשות אחרות (למשל: אולמרט, הירשזון, רשות המיסים) אנחנו נחשפים לכל הפחות לעדויות בבית המשפט; משפט קצב התנהל בדלתיים סגורות. כיצד, אם כן, נקבעו הדעות הנחרצות שקראנו ושמענו וראינו במשך ארבע השנים האחרונות? היו שתי דרכים. האחת: ספינים והדלפות של שני הצדדים. השנייה: תחושות בטן, הסתמכות על הניסיון והדעה האישית כלפי קצב. שתי הדרכים הללו אינן תחליף לעובדות. את הלקח הזה כדאי לזכור, גם אם הן הסתברו בדיעבד כנכונות - משום שהיה זה רק בדיעבד. יש גם לראות מה אומרים השופטים על התקשורת. הם קובעים, שהפעם נחצו כל הגבולות וקצב נשפט במשפט השדה של התקשורת. הם מותחים ביקורת קשה על התנהלותו התקשורתית של קצב, ואומרים שבשל כך הוא אינו זכאי להגנה מן הצדק. אבל הביקורת על התקשורת, ביקורת חריפה מאוד, בעינה עומדת.