לאחר שמועות עקשניות שהתרוצצו ברחבי ישראל, בחודשים האחרונים, כי "קצב יזוכה מכיוון שלא ייתכן שירשיעו נשיא...", התברר שבית המשפט המחוזי קבע, חד-משמעית, את אי-חפותו של הנשיא לשעבר. הסיסמה הכי נפוצה בבתי המשפט בישראל, "חפותי תצא לאור", שאמרו כבר נאשמים רבים שלאחר מכן הורשעו, סיסמה פופולרית זו מפי קצב, התגלתה שוב כקשקוש. קצב התגלה (שוב) כשקרן.
עכשיו, כשהנשיא קצב הורשע בכל סעיפי האישום בענייני מין עליהם נשפט, כדאי שנבדוק איך ולמה הגיע
משה קצב לשבת כנשיא מדינת ישראל בבית הנשיא בירושלים, כנציג וכסמל לכל אזרחי ישראל? הרי לא ייתכן שפוליטיקאים ועסקנים שדאגו להתקדמותו של קצב בקריירה הפוליטית והתאמצו כדי שייבחר לנשיא המדינה, אכן סברו באמת שהוא ראוי, במידותיו התרומיות, באופיו האצילי, ברמה התרבותית והמוסרית שלו להיות האיש היושב על הכיסא הכי סמלי במדינה.
מתעסק, תופס, צובט, מנשק כעיתונאית ותיקה, אני זוכרת את הרכילות בין חבריי למקצוע, על חבר הליכוד, משה קצב, שדהר בסולם הקריירה מתפקיד בכיר אחד לשני, כבר מגיל צעיר. הרכילות סיפרה על סגן שר ואחר-כך שר בשלושה תפקידים: שר העבודה והרווחה (1984), שר התחבורה (1988), שר התיירות וגם יושב-ראש סיעת הליכוד הנוהג בעובדותיו בדרך "מיוחדת". הרכילות שהסתובבה דנה בהרגליו של השר הנכבד שנהג מדי יום "להתעסק" עם עובדות במשרד, כשהוא "תופס" בשדיהן, צובט את ישבנן, מנסה לנשקן וכדומה. את הרכילות הזו ידעו גם חברי הכנסת, חברי הממשלה וחבריו למפלגה. הפופולריות שלו בקרב חברי הליכוד הייתה לשם-דבר.
לא נרשמה, אגב, פעולה כלשהי הראויה לציון מיוחד בפעילותו של השר לעניינים כה רבים, ולא זכורה במיוחד בקריירה הענפה פעילות מרשימה לטובת עם ישראל במסגרת התפקידים הכה בכירים שכה הרבה ניתן לעשות בהם לשר המטפל בהם. השר העדיף, ככל הנראה, להשקיע את מרצו באפיקים שונים בתחומי המשרד, הקשורים בעיקר לגחמות המיניות שלו.
אז, לפני עשרים או שלושים שנה, לא נהגו לכתוב בעיתונים על "דברים כאלה", ובעיקר לא היה נהוג שנשים תתלוננה על דברים כאלה. עדיין לא היה חוק האוסר על הטרדה מינית, ואותו שר מן הליכוד המשיך לבחוש שלא בתוך שלו מתוך ביטחון שהכל מותר לו.
ולמרות מה שידעו העיתונאים וידעו גם כל חברי הכנסת וחבריו לסיעה או לקואליציות השונות בממשלת ישראל, הגיע לו היום הגדול בשנת 2000, בו משה קצב, האיש והתאווה, הפך להיות מועמד לנשיאות המדינה. המועמד הנגדי היה
שמעון פרס.
עינוגי הגוף בראש נשיא המדינה לקצב עמדו, בין השאר, היותו שר מעדות המזרח, כולל הרעיון הפופוליסטי ש"נמאס כבר מהאשכנזים", במקביל להצלחה שלו במרכז הליכוד וב"שביעיות" - הצלחה שדחפה אותו תמיד במעלה הסולם, השפיעה על חברי הכנסת -60 במספר- לבחור במשה קצב לנשיא המדינה.
שמעון פרס, המתחרה על הכתר, קיבל אז 57 קולות ויצא מן המרוץ. קצב נבחר כאיש המוצלח וההולם ביותר לתפקיד נשיא בישראל, בתמיכה פוליטית ואינטרסנטית המוכרת לנו מהתנהלות כל הממשלות והקואליציות.
את ההמשך, כולנו יודעים. נשים מסוימות בבית הנשיא, התואמות את טעמו המיני של הנשיא החדש, זכו בחיזור האינטנסיבי והבלתי מתפשר. אם העובדות לא הסכימו מרצונן, יש דרכים אחרות להנעים לנשיא את עינוגי הגוף שלו, בלשכה, בבית מלון ובלוקיישנים אחרים. אם לא הולך חלק, יילך בכוח. הנשיא לא בחל בשום דבר. "כבוד הנשיא" והמשרה הרמה לא עצרו אותו מול צרכיו המיניים. הוא לא הרגיש מוטרד ש"כולם ידעו". קצב הלך קדימה אל המטרה מבלי להסס.
מצמרר לחשוב איך ולמה בוחרים באנשים להנהיג את המדינה ואת אזרחיה. מה הם הקריטריונים מה מותר ומה אסור? זה הזמן להרהר האם לפוליטיקאים הכל מותר והאם האמביציה הפוליטית והמרוץ אחר כיסאות, אין להם שום גבולות? היום, כאשר אין עוד ספקות לגבי "חפותו" של קצב, כדאי לחשוב לעומק על: איך מחליטים אצלנו על בחירת הבכירים.
