תחת עול שלוש צרות כורע העולם: איידס, רעב, והסכסוך הישראלי-פלשתיני. בעוד שחוקרים ברחבי תבל שוקדים על מזור לנגיף, ואגרונומים מצידם נאבקים בעובדות הדמוגרפיה, מדינאים שאפתניים שמים פעמיהם אל פרס הנובל לשלום הנחשק: יוזמות, שיחות והצהרות; איומים, פיתויים ונאומים; לילות לבנים בלשכות ובחדרי דיונים, שרוולים מופשלים וניירות מקומטים. אך השלום הנכסף איננו, ואף אינו נראה לעין.
האם ייתכן שנפלה טעות מהותית באבחנה של המצב במזרח התיכון? האם ייתכן שמדובר ביותר מאשר מחלוקת-גבולות קטנונית, יותר מאשר נושא לטרחתם של משפטנים ומתווכים? האם ייתכן, אם נרשה לעצמנו להפליג לרגע בספקולציות פרועות, שמדובר... ובכן, לא בסכסוך, אלא במלחמה?
ואולי אין זו אפילו טעות, אלה הטעיה? האם אויבי ישראל ניחנו ברגישות שכזו לדקויות, שהביטוי התמים-לכאורה, "הסכסוך הישראלי-פלשתיני" - אשר מטפטפים לאוזנינו, כמו על-פי מרשם, בתדירות גבוהה ומזה שנים - הוא המצאתם המקורית? משום שבמלחמה או בג'יהאד, יש לשים ליבנו לתחכום, מנצחים או מפסידים, ואילו סכסוך - מיישבים. במלחמה מגיעים להכרעה, אך בסכסוך - לפשרה. במלחמה המטרה היא ניצחון, אך לסכסוך מחפשים פתרון, כמו לאיידס או לרעב העולמי. מה שעשוי היה להיחשב לכניעה מבישה, נמכר אפוא לישראלים כתרופה למחלה שהם הולידו: הגידול האבנורמלי, היהודי-מערבי, בלב העולם הערבי-מוסלמי. ובזמן שילדי ישראל לומדים על "הסכסוך", ילדי ערב לומדים על קדושתה של "פלשתין ההיסטורית" (אוקסימורון נפלא) ועל הכרחיותו של הג'יהאד, שישמש כסכין הקצבים אשר יסיר לבסוף את הגידול הציוני, גם אם לעת עתה מסתפק האיסלאם בטיפולים כימותרפיים מתוחכמים כדי לבלום ולהקטין את ה"סרטן" שבקרבו.
מחלוקת טכנית בשלהי 2008 נפל דבר בדרום הארץ: קץ להבלגה. ממשלת ישראל החליטה על תגובה צבאית לתוקפנותה של מדינת חמאס בעזה. האופוזיציה נעמדה לימין הממשלה. העורף החזיק מעמד בסבלנות ובגבורה אילמת תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת, שעה שחיילינו לחמו בנחישות כשידם על העליונה בכל קרב ובכל היתקלות. התקשורת ככלל הפגינה מידת מה של בגרות ואיפוק יחסיים (לתסכולם הרב של אי-אלו חברים מבין שורותיה).
המשקיף האובייקטיבי, בראותו עם חזק ונחוש מתייצב במלואו - בזעם ובתסכול בני שמונה-שנות-איפוק-והשפלה - אל מול אויב נחות בגודלו ובאיכותו, היה ודאי חוזה את קץ שלטונו של חמאס בעזה. היה חוזה - וטועה... ישראל נסוגה מהרצועה בחיפזון מאימת בואו של
ברק אובמה, שכניסתו לנשיאות ארה"ב הייתה קרובה. די היה לה, לממשלה, בנזק שנגרם לתשתיות ולכוח האדם של חמאס, ודרישתם של גורמים באופוזיציה שלפחות תישמר השליטה בגבול עם מצרים לשם מניעת הברחה של אמצעי לחימה - לא עשתה רושם. שמו של גלעד שליט לא עלה. חמאס מצידו הכריז על ניצחון, והבטיח כמובן שימשיך ב"התנגדות".
לאחרונה התבשרנו בתקשורת, אומנם ביובש ובשקט יחסי, כי מאז "
עופרת יצוקה" השתקם מצבו הצבאי של חמאס בעזה , ואף השתפר באופן ניכר בסיועם של האירנים והסורים. ובכך לוחצת עוד יותר השאלה: מה היה הטעם האסטרטגי במבצע "עופרת יצוקה"? התשובה היא: לא-ניצחון, אלא ריסון. שהרי איננו במלחמה, אלא בסכסוך. ובסכסוך לעתים אנו נדרשים להרגיע את שכנינו חמומי המוח, כאשר הם מגזימים וחורגים מהמכסה המאושרת לשיגור רקטות. אך אין לנו חלילה שום שאיפה, לטווח הקצר או הארוך, להשמיד את האויב.
ישראל יכולה להמשיך לדחות מו"מ מדיני עם חמאס מחשש שבכך הוא יזכה ללגיטימציה (מו"מ על גלעד שליט, כך מסתבר, זה בסדר). אך האמת הברורה לעין היא כי ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של המדינה האיסלאמיסטית שלצידנו, כאילו תמיד הייתה שם, כאילו לא ניתן אפילו לדמיין אחרת.
ואם מדינת ישראל מוכנה לחיות לצד חמאס, קל וחומר שישנה השלמה עם הישות החצי-מדינית הפלשתינית שייסדנו וטיפחנו בלב ארץ ישראל. אומנם מנהיגהּ הוא מכחיש שואה, ממשיך דרכם - על-פי הודאתו-הוא - של ה"שהידים"
אחמד יאסין ו
יאסר ערפאת, אשר מסרב להכיר במדינת ישראל היהודית בשל חזונו האצילי להקים שתי מדינות לעם אחד, ואשר מצהיר בגלוי כי יצטרף למלחמה פן-ערבית להשמדת ישראל אם הנסיבות יאפשרו זאת. אך לפחות הוא מספיק נבון להכיר בכך שהנסיבות בהווה אינן מאפשרות זאת, ולפיכך תוכניתו להבסת ישראל היא על דרך העידון והדיפלומטיה. על כן, בתור ערבי שזנח את ה"התנגדות המזוינת", הוכתר יו"ר הרשות הפלשתינית ברוב הוד על-ידי ישראל והעולם כפרטנר.
ואם בחזית הדרומית אין כלל מלחמה, אלא לכל היותר יחסים של דו-קיום-מתוח עם מהמורות ארעיות, אז מובן שהרטוריקה וההתנהגות של אבו-מאזן - תוקפנות מדינית על-פי אמות המידה המקובלות בכל מקום בעולם מלבד אצלנו - מתפרשות כביטוי לחילוקי דעות טכניים עם ישראל, מעין אתגרים משפטיים ודיפלומטיים בדרך ליישוב ה... סכסוך. נותר אפוא רק להיפגש, לשוחח, ולמצוא את עמק השווה בכמה סוגיות אחרונות: שאלת הגבול המזרחי, הזיקה בין ה"גדה המערבית" לבין רצועת עזה, חלוקת מקורות המים וזכות קיומה של מדינת ישראל היהודית.
ומי שחלילה יצביע על האבסורד הזה, ובהסתמך על היבטים נוספים - היסטוריים, גיאוגרפיים ומוסריים - יטיף לזנוח לאלתר כל אמון ב"אופציה הפלשתינית" ולחתור למדינה יהודית בת-קיימא בארץ ישראל המערבית כולה, יזכה להיחשב לפנאט, לקיצוני מן העבר השני - מקבילו היהודי של המחבל מן החמאס. שהרי גם זה וגם זה דוחים את דרך הפשרה, רוצים בהבסתו ואף בגירושו של האחר, וחושקים בארץ זו בשלמותה, בעוד שהמתונים משני הצדדים לכאורה נאבקים למען פיוס, ממש כאילו היו רומיאו ויוליה הנלחמים לממש את אהבתם, בעוד מריבת הדמים השוררת בין שתי המשפחות מונעת זאת מהם...
אלטרואיזם של תמימים ההשוואה המופרכת בין הימין הישראלי ובין האיסלאמיסטים הפלשתינים היא תולדה ישירה של מיתוס הסכסוך. במלחמה ברור שאנו בעד עצמנו, אפילו שאנו יורים ברובים והורגים חיילי אויב, בדיוק כפי שהאויב הורג חיילים שלנו (כלומר אפילו כאשר קיימת לכאורה סימטריה מוסרית). אך בסכסוך, להיגרר ולהידרדר לרמתו של היריב זה כביכול לאבד את היתרון המוסרי שלנו ולהנציח את האיבה. במלחמה - "הקם להורגך השכם להורגו", אך בסכסוך - "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". במלחמה - "עין תחת עין ושן תחת שן", אך בסכסוך - "לא תנקום ולא תנטור". מיתוס הסכסוך פועל אפוא על תודעת היהודים כדי להופכם למעין משקיפים חסרי פניות, כי בעוד שמלחמה מחייבת פטריוטיות ואנוכיות-לאומית למען הניצחון, הרי שסכסוך מחייב אובייקטיביות וגדלות נפש למען הפיוס.
אין בכך כדי לומר שעלינו לחשוש ממשפט אובייקטיבי בענייננו: כל אדם טוב ומיודע יראה על נקלה שתביעתו של בעל תיאבון אינה כמו תביעתו של המורעב; שהתאווה להקים מדינה ערבית נוספת על חורבותיה של המדינה היהודית היחידה, מתבטלת מפני הצורך לספק עצמאות בת-קיימא לעם שחווה על בשרו את נוראות האין-אונים. אך גם אם הייתה כאן התנגשות סימטרית בין שני עמים שקולים, אין זה בשום אופן צו המוסר שהיהודים, מכל העמים בעולם, יהיו אובייקטיביים, במקום שיהיו בעד עצמם.
במדינת חוק, המוסר מחייב אזרחות טובה, דהיינו גדלות נפש במחלוקת עם אזרח אחר והסכמה לקבלת מרות והכרעת הריבון. אך בסביבה אנרכית, אנוכית ואכזרית - שהיא-היא הסביבה הבינלאומית, ומי כמונו למד זאת על בשרו - האגואיזם הוא צו המוסר, ואין שום מקום לאלטרואיזם של תמימים, המוביל לתוצאות בלתי מוסריות בעליל.
אנו מצויים במלחמת עמים קיומית. אין זה סכסוך קטנוני בין זאטוטים שנדרש להם מבוגר שקול כאובמה כדי לפייסם (כמגולם ביחס המתנשא מצד האמריקנים והעולם - שהִזמנּו למעשה במעשינו ובדיבורינו ושהוא עלבון לחללי ישראל). וכבר הוכח ערכו של אותו אובמה, כמו ערכם של אינספור הספרים והמאמרים והיוזמות וההסכמים, הדנים ודשים ומתפלמסים לשווא בפתרון לסכסוך.
אפילו הימין הישראלי, ברגעים של תחכום פוליטי (וצביעות), נכנע לרטוריקת הסכסוך והפתרון, כמו ב"יוזמה הישראלית" של בני אלון. לטווח הקצר זהו אומנם צעד נבון, אך חשוב להכין את העם היהודי למאבק ארוך וקשה, ולא להרדימו במתק שפתיים. משום שה"פתרון" של הימין - נודה בריש גלי - כרוך בשפיכות דמים, שהרי הערבים יתאחדו תחת דגל ה"התנגדות המזויינת", כאשר יראו כי היהודים התפכחו וכי מלחמת העורמה המדינית אינה מניבה עוד תוצאות. זהו מחיר נורא, אבל הוא נמוך לעומת השואה אשר אליה מוליך השמאל.
לטווח הארוך, הכרחי אפוא לגמול את העם היהודי מהרגלו לאובייקטיביות. יש לחנך אותו לאנוכיות, כדי שיהיה לגזע גאון ונדיב אך גם אכזר, כפי שנדרש ממנו לקיום בסביבה של אויבים נחושים וצמאי דם. יש להביא אותו לכך שישאף לגדוּלה כמו עם נורמלי ולא יחזיק ב"שלום" כבערך עליון. דרוש מנהיג אמיץ שיעז לומר את מה שמזעזע אותנו, אך ברור מאליו למשקיף הזר שלא הושפע מתעמולה או מתסביכים גלותיים: די לחפש פתרון. עלינו לנצח, וחסל.
