משה קצב הכחיש בתוקף, לכל אורך החקירות והמשפט, כל קשר מיני, מכל סוג שהוא, עם מי מהמתלוננות נגדו. מקריאת פסק הדין (המקוצר) ניכר בעליל, שקו ההגנה הזה של קצב היה רעוע ביותר ועמד לו לרועץ ולמעשה חיסל אותו. הרושם הברור מקריאת פסק הדין הוא, שפרקליטיו של קצב התקשו מאוד להתנהל עם קו ההגנה החד-משמעי הזה - באשר המדובר בקו הגנה פריך שכל חבטה קלה בו עלולה מיד לפוררו. אילו בידי פרקליטיו של קצב היה הדבר, אין כמעט ספק שהם בהחלט היו מעדיפים שהוא יודה ביחסי מין בהסכמה - דבר שהיה מסייע בידיהם לייצב קו הגנה יעיל יותר. שכן, ההכחשה הטוטאלית של קצב חייבה אותו להציב ולהציג בפני השופטים מערכת עובדתית ונסיבתית שונה ואף סותרת, לכל אורך החזית, את העובדות שהציבה התביעה (כגון טענות אליבי למיניהן ועובדות רבות נוספות). חולשתה המובהקת של מערכת העובדות והנסיבות שהציג קצב בפני השופטים, היא בכך, שאם המדובר במערכת של עובדות שקריות - או אז ניתן בקלות יחסית (כמו למשל באמצעות פלטי שיחות טלפון) למצוא פירכות במערכת העובדות הזו, וכך לפורר את קו ההגנה ולהשאיר את קצב בלא הגנה כלשהי. לעומת זאת, אילו היה קצב נוקט קו הגנה שבמסגרתו היה מודה בקיום יחסי מין עם המתלוננות - אך טוען שאלה היו יחסים בהסכמה, כי אז הוא היה פטור מהצגת מערכת עובדות אחרת מזו שהציגה התביעה. במילים אחרות, אילו הודה ביחסי מין בהסכמה, היה יכול קצב "לזרום" עם העובדות של התביעה - מבלי להיזקק לטענות אליבי או להכחשות שהופרכו באמצעות פלטי שיחות טלפון - וכך לצמצם את המחלוקת לשאלה אחת: מה טיבם של יחסי המין שהוא קיים עם המתלוננות - אונס או הסכמה? צמצום המחלוקת אך לשאלת טיבם של יחסי המין, היה מחייב את השופטים "להזיע" כהוגן, אבל יותר מכך: אילו היה קצב מודה ביחסי מין בהסכמה - לא מן הנמנע שהפרקליטות הייתה בכלל מוותרת מראש על הגשת כתב אישום בנקודה זו. שכן הפרקליטות, כידוע, ממילא היססה מאוד אם להאשים את קצב באונס - כך שהודאתו ביחסי מין בהסכמה הייתה אך מגבירה, מטבע הדברים, את הססנותה של הפרקליטות בנקודה זו. ואגב, היתרון הברור של הודאה ביחסי מין בהסכמה היה בכך, שעבירה זו (בעילה אסורה בהסכמה) הייתה חוסה תחת כנפי ההתיישנות - על כל המשתמע מכך.