|
מעולם לא סברתי ש משה קצב ראוי להיות נשיא מדינת ישראל. מאמציו בזמן כהונתו, למשוך תשומת לב ציבורית למעשיו ולדעותיו, עוררו חמלה מהולה בשאט-נפש. בפרשה שהסתיימה זה עתה בהרשעתו הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. הוא, בתמימות הגובלת בטיפשות, פנה למשטרה כדי לטפל בניסיון סחיטתו. מן המפורסמות הוא שפניות כאלו תמיד נגמרות רע כלפי הנסחט. הוא לא העריך את חוסר הפרגון והתיעוב שהציבור חש כלפיו מהפרסומים בתקשורת, בעיקר בקרב ציבור הנשים. לכן, פניותיו הישירות לציבור בנאומיו, רק הגבירו את הניכור כלפיו. אך השיא בטיפשותו הוא דחיית עסקת הטיעון. מדהים איך איש ציבור שכיהן בשורת תפקידים מכובדים - החל בראש רשות מקומית ועד תפקידי שרים - אין לו את מידת הפיקחות המינימלית להבין את ההזדמנות הבלתי חוזרת שהיועץ המשפטי ברוב חובבנותו נתן לו. אני יכול רק להניח שהיוהרה היא זו שהדריכה אותו בעדות שנתן בדלתיים סגורות בבית המשפט ושתרמה רבות להרשעתו. על כן, אין להתפלא כי הגיע לאן שהגיע.
|
|
כאמור, בשלב הראשון הפרקליטות הכינה נגד נשיא המדינה כתב אישום חמור במיוחד בעבירות מין. לאחר הליך ה שימוע, בוטל כתב האישום ולאחר מו"מ קצר עם פרקליטי קצב, הוסכם על עסקת טיעון שכלולות בה עבירות מין קלות. כנגד עסקת הטיעון, הוגשו עתירות לבג"צ ובהנמקות כנגד העתירות הוגדרו המתלוננות (א' מבית הנשיא ו-א' ממשרד התיירות) כעדות בלתי מהימנות שלא ניתן להסתמך על עדותן לצורך הגשת כתב אישום. ביום פתיחת משפטו, משה קצב כפר באישומים נגדו ובכך ביטל את עסקת הטיעון שהסכים לה מלכתחילה. בעקבות זאת, בדחילו ורחימו, חזרה הפרקליטות והגישה כתב אישום נגד הנשיא לשעבר, הכולל האשמות על עברות מין שונות ובעיקר שני מקרי אונס (של א' ממשרד התיירות). סיבובי הפרסה שהפרקליטות ערכה בפרשה זו מעידים קודם כל על חומר חקירה משטרתית לא מבוסס דיו, על חוסר ביטחון בניתוח הממצאים שבידיהם, קצת מורא מפרקליטי ההגנה, ובסיכום - חובבנות. טפיחות השכם העצמיות שפרקליט המדינה, משה לדור, טפח לעצמו ולעובדיו, הן במידה רבה לעג לרש.
|
|
אני בהחלט מקבל את הקביעה כי אישה היא אדון לגופה, לנפשה, לזמנה ולרצונותיה. לכן, אני בהחלט מאמין שכל מי שפוגע בה ראוי לעונש ואפילו לעונש כבד. אך מה שמאוד מפריע לי בנושא זה, הוא התלונות של נשים בעבירות מין שנעשו כלפיהן, שאינן מוגשות בסמוך לאירוע אלא מאוחר יותר. לעתים חודשים ולעתים שנים. הוסבר לי כי כתוצאה מהטראומה הקשה שהן עברו, קשה להן לגשת ולהתלונן, ובדרך כלל הן מחכות שמישהי אחרת תיטול יוזמה ב אישום והן מצטרפות אליה. ייתכן שקביעה זו נכונה וייתכן שלא - לא בידי לקבוע, אך מנגד, הגשת תלונה על עבירות מין כעבור שנה, שנתיים או יותר מהזמן שבו הן ארעו, מקפחת במידה גדולה ביותר את יכולתו של הנאשם (בדרך כל גבר) להילחם על חפותו. הרי בתחילה זו "מילה נגד מילה". לאחר מכן מצליחה המשטרה להשיג עדויות מסייעות לעדות האישה (בדרך כלל חברים ששמעו על המקרה מהאישה סמוך לזמן האירוע), אך לנאשם (הגבר) אין, בדרך כלל, בשל סוג האישום, עדויות מסייעות. כך נוצר מצב שבו עשויים גברים להיות מואשמים בידי נשים נקמניות על לא עוול בכפם. לכן אני מציע להתייחס בהסתייגות רבה לתלונות בנושא עבירות מין שמוגשות לאחר שנה מזמן קרות האירוע. אני מעדיף מאה עבריינים ברחוב מאשר חף מפשע אחד בכלא.
|
|
כל הפרשה החלה כאשר מזכירתו לשעבר של הנשיא קצב (הידועה כ-א' מבית הנשיא) חזרה מחו"ל, נפגשה עימו ודרשה ממנו, כנראה באיומים, לסדר לה משרה מכובדת שהכנסה נאותה בצידה. קצב הבין זאת כניסיון סחיטה ובעצת מי שהיום שר המשפטים, יעקב נאמן, פנה ליועץ המשפטי דאז, מני מזוז, והתלונן על ניסיון סחיטה. א' מבית הנשיא זומנה לחקירה ופרשה בפני החוקרים מסכת אירועים בעלי אופי מיני יוצא-דופן בינה לבין מעבידה, נשיא המדינה. החוקרים בראשות יוחנן דנינו (המפכ"ל המיועד) ויואב סגלוביץ' הבטיחו לה חסינות בפני אישום בניסיון הסחיטה, והחלו בחקירה מסיבית של הנשיא דאז, משה קצב, בתלונותיה על עבירות מין. בעקבות חקירות המשטרה בראשות הניצבים הנ"ל, ולפי ממצאיהם, הכינה פרקליטות המדינה כתב אישום חמור, הכולל אישומי אונס והטרדות מיניות חמורות, נגד הנשיא משה קצב. כנהוג, הוזמנו פרקליטי הנשיא להגיש השגותיהם לכתב האישום בהליך שימוע. וראה זה פלא, בעקבות הליך השימוע ביטלה הפרקליטות את כתב האישום החמור ותוך זמן קצר נחתמה עסקת טיעון בין הצדדים, שבה הנשיא קצב מודה בעבירות קלות ערך, יחסית, בעובדות אחרות מבית הנשיא. הגברת א' מבית הנשיא נעלמה מכתב האישום לחלוטין. המסקנה: הגברת א' מבית הנשיא "סיבבה על אצבעה הקטנה" את צמרת חוקרי המשטרה, דנינו וסגלוביץ', כאילו היו טירונים בבית ספר לשוטרים מתחילים (למי שזוכר את הסרט האלמותי הזה). קראתי על כך שהמפכ"ל דודי כהן משבח את חוקריו בפרשה. הוא בהחלט מזכיר לי את מפקד בית הספר לשוטרים מתחילים.
|
|