קשה היה ביום חמישי האחרון (30.12.10) עם אמירות החולין והניתוחים המשפטיים. אין מנצחים במשפט הזה. כולם כולם, ובתוכם אנחנו, כלומר הציבור, נוצחנו והוכרענו. מה שאירע במשפט קצב היה דרמה בסדר גודל תנ"כי. נשיא שנבחר מאחר הצאן, עולה חדש-ישן, סמלה של ישראל השנייה שטיפס ועלה לראש המדינה, הורשע בבית המשפט כאחרון הפושעים, ועוד על אונס. אוי לבושה. מה היה לנו. נבחרי העם הם פני הדור, והנשיא יותר מכולם. עתה חפו פנינו בושה. "לֵךְ עַמִי", יעץ פעם הנביא ישעיה, "בוא בחדריךָ וסגור דלתך בעדך, חֲבִי (התחבא) כמעט רגע עד יעבור זעם". כך ביקשה הנפש לעשות אל מול הקולות והמראות הנוראים, להסתגר ולהתכנס עד שנעכל מה אירע לנו. ומה לנו ברגע זה כל דקדוקי המלומדים, כל צקצוקי המומחים, קול תרועת המנצחים ונהמת המנוצחים, אם נשיא מדינת ישראל הורשע במעשים כה חמורים שאין הדעת סובלת. טרגדיה מציאותית המעוררת בנו רגשות חמלה ואימה איומה, ממש כפי שניסח אריסטו לפני שנות אלף. לא רק חמלה על הגיבורים בדרמה, על הנשים שהיו לאותיות אילמות ועל נשיא שהוכרע בידי יצרו והאמין לדימויו העצמי ככל-יכול; החמלה היא גם עלינו, שכאילו רק צופים בדרמה ובעצם משתתפים בה בעל-כורחנו. בצד הדיווחים והניתוחים, בצד החיבוק לנפגעות, התקשורת צריכה להכיל גם את הציבור, לתת מקום לתחושת הבושה ולעלבון העמוק שלנו כאומה, כמשפחה גדולה שאחד מבכיריה נמצא אשם בחטאים חמורים. גם הציבור זקוק לחיבוק מנחם. "אשר נשיא יחטא... ואשֵם", אומר המקרא, ואיש החורבן (אכן, חורבן), רבן יוחנן בן זכאי פירש: "אשרי [הדור] שהנשיא שלו מביא קורבן על שגגתו, לא כל שכן על זדונו". לבושתנו, לא זכינו לזה. אבל מילה טובה נאמר לאנשי הדין והמשפט שבעיניהם לא ניכר שוע לפני דל, וגם נשיא עמד אצלם למשפט. הדרמה שחזינו בה בשבוע שעבר לא הסתיימה. לפנינו פרקים נוספים. אבל עכשיו, משהתרגשה עלינו הסערה המבישה עד תהום, "צוו כי הגופות על מרומי במה יושמו לראווה; ואל באי עולם, שלא יָדעו, אגידה איך נהייתה כל זאת... על אלה יש בפי לומר דברי אמת". כך בסוף "המלט" של שייקספיר, וכך בסיומו של פרק כואב בקורותיה של ישראל.