קושיית עזה ופתרונה

"עזה היא מורסה, מוגלה בעייתית. עד ששם לא יבינו מה צריך לעשות, שום דבר לא יזוז פה", כך אמר סגן שר הביטחון מתן וילנאי. זהו משפט המקפל בתוכו הכל בכל מכל כל. גם את הבעיה, גם את הפתרון וגם את הסטטוס-קוו שייוותר בהיעדר פתרון. אכן, רצועת עזה, כהגדרתה של מורסה, היא אוסף של מוגלה הנוצרת בתוך נֶמֶק, ומוגלה, על-פי מילון אבן-שושן, זו ליחה של פצע המכילה חיידקים. במילים "עד ששם לא יבינו..." וכו', מתכוון סגן השר לאלה השולטים ברצועת עזה, כלומר לחמאס, ויותר מהחמאס - לאירן. מה הם צריכים "להבין"? מן הסתם, מתכוון מתן וילנאי, שיבינו באירן את מה שהוא מבין, וכשהם "יבינו מה צריך לעשות" הדברים יתחילו לזוז. פשוט מאוד. הגישה הישראלית זו הגישה הישראלית. הכדור אצל העזתים. יכתתו קסאמיהם לצינורות מים להשקיה ותחמושתם לחומרי בנייה, ייטעו גנות, כרמים ופרדסים, ויבוא שלום על כולם. הלא סיבת הסיבות של הקונפליקט בין ישראל לעזה היא הירי על ישובי ישראל. ייפסק הירי החמאסי, תיפסקנה התגובות הישראליות והמעברים ייפתחו לסחורות ולאנשים. מה יותר פשוט מזה, ובעיקר מדוע אין פועלים בכיוון הזה? הגישה העזתית לעומת זאת, הגישה העזתית נחלקת לשניים - המחצית הראשונה אומרת שכל עוד מקיימת ישראל מצור על הרצועה, המאבק יימשך לרבות ירי הטילים. המחצית השנייה גורסת שכל עוד מדינת-ישראל קיימת, הג'יהאד הוא התשובה היחידה.