השמאל הגוסס מחפש מנהיג, ו
עמרם מצנע נראה לו מתאים. יש משהו נקי באיש התמים הזה, שמעורר אהדה. נכונותו "לרדת" לנגב כדי לנהל את ירוחם במשך חמש שנים, הייתה מעשה ציוני חלוצי ממדרגה ראשונה. על זה מגיע לו שאפו ענק. ובכל זאת, חזרה לפוליטיקה הלאומית של מי שהיה השראת העקירה של שרון, אין בה בשורה.
לפני שבועיים, מצנע נסע ביחד עם עוד כמה מההזויים שמכרו לנו את "הבנות ז'נבה" לפגישת תחזוקה עם מכחיש השואה אבו-מאזן. אחרי שראינו את זקנו מתחכך בפרצופו של הנשיא הפלשתיני, הוא ניצב מול המצלמות והכריז: "יש לנו פרטנר"! במוקטעה ראו את הקטע בטלוויזיה, ואמרו זה לזה: "יש לנו הדיוט".
ברור שלא היה לו אומץ לשאול את אבו-מאזן לגבי ויתור פלשתיני על זכות-השיבה. תשובה כנה, הייתה מדללת את האופטימיות שלו בסיכויי השלום. מבחינתם של האזרחים עם ההשקפה הימנית, עמרם מצנע לא מתאים. שמאלני מדי. כל איש ימין שיציע לו, לטובתו, לזנוח את הרעיון לחזור לפוליטיקה הלאומית, ייתקל בבוז. אם זה בוער בעצמותיו, אז גם אימא שלו, אם תבקש ממנו לוותר, תקבל סירוב אוהב.
הניסיון הראשון שלו כמנהיג העבודה הסתיים בפיאסקו אישי ופוליטי. לאימא שלו היה הסבר: "הוא לא מתאים". הפרשן
אמנון אברמוביץ' היה יותר מכויל: התנהגותו הפוליטית של מצנע הייתה על גבול התימהונות. מאחר שבגילו, הזיכרון לא משהו, הלכתי לארכיון ושלפתי כמה קטעים שיעזרו לו להיזכר בטעמה המר של החוויה שעבר.
שופופו.
