במסגרת מסע ההסתה הגזעני המתחולל במדינתנו היהודית-דמוקרטית, זכינו בימים האחרונים, בחסות התקשורת הנדיבה, למינויים חדשים -
רבניות. פתאום הופיעה לה קבוצת נשים, רעיות מסורות של בעליהן הרבנים, ובמצג שווא של גדולות בתורה הן קוראות לבנות ישראל להימנע מכל קשר רומנטי ושותפות בעבודה עם אותם ערלים, ערביי ישראל. הרעיות הללו, שאין מחלוקת על מידת דאגתן לטוהר הגזעי של עמנו, מכתירות את עצמן כרבניות, למרות שוודאי לא קיבלו הסמכה לרבנות, שהרי ההלכה היהודית האורתודוכסית אינה מכירה בנשים נושאות תפקידים בתחום הדת.
אם נמשיך במסלול עיסוקים כזה, נצטרך לכנות את רעיות הח"כים - כח"כיות, את רעיות השופטים - כשופטות, ואת בנות זוגם של השחקנים - כשחקניות. הדמיון הפרוע יכול להוביל אותנו גם אל רעיות אלופי צה"ל - כאלופות... אך בזכות המוסר היהודי והמסע לטוהר המשפחה היהודית, גם נשות הרבנים הנכבדים הוכתרו כרבניות, עם מלוא הסמכותיות ההלכתית והמוסרית לפנות אל בנות ישראל בקמפיין תקיף למען הפרדה גזענית. כאילו היה נגרע משהו מן העוצמה האימהית, ללא העוצמה התורנית המזויפת כמנהיגות דתיות.
גם ראש ממשלתנו לא בחל בשימוש במכבסת מושגים, כאשר הוא קרא למפגיני השכונות בדרום תל אביב ובשאר הקהילות המוחלשות
"שלא לקחת את החוק לידיהם". על איזה חוק הוא מדבר? הפרשנות המקובלת למושג "לקחת את החוק לידיים" היא לפעול למען קיומו של חוק מדינה שלא באמצעות רשויות אכיפת החוק. ואילו במקרה זה מדובר בעבירות על החוק! מדובר על פעולה תחת מעטה של דאגה לשלום המדינה, כדי למנוע דיור מציבור חסר זכויות, בשכנות לעמך ישראל. הפגנות הן מהלך חוקי ושימוש בהן הוא ראוי, כל עוד הן לא חורגות מתחום הכפיפות לחוק. ממה חושש ראש ממשלתנו? מעבירות על החוק? מהסתה גזענית פרועה, האסורה על-פי החוק? מפעולות ספונטניות של גירוש דיירים, אשר שילמו שכר-דירה עבור דירותיהם? מלחצים חסרי פשרות על בעלי הדירות המשכירים את נכסיהם ל
עובדים זרים ולפליטים? התנהגות כזו אינה "לקיחת החוק בידיים" - היא עבירה על החוק. היא בלתי ראויה וחייבת בגינוי, דווקא בשל הצורך לאכוף את החוקים הבסיסיים שמדינת ישראל עדיין אמורה לדגול בהם. אין זו לקיחת החוק לידיים, אלא רמיסת החוק והמוסר.
הדאגה הרבנית לעתידו של עם ישראל, וההתגייסות העממית למען התאוששותו של אבי כהן ז"ל, לא זלגה אל החמלה היהודית.
קיבלנו שיעור בהסתמכות על נסים, במקום לאמץ את מדע הרפואה. מוות מוחי הוא מוות לכל דבר, והוא מעניק אפשרות אצילה לתרום איברים, כדי להציל חיים של אחרים. כאשר התקשורת מדווחת על מסע לחצים של רבנים להימנע מניתוק מכשירים ולסמוך על נס אלוהי, היא מדווחת על ערבוב מושגים שבין האמונה והמדע. ולמען הגילוי הנאות, כותב מאמר זה תרם את איברי בנו, חלל צה"ל, במצב של מוות מוחי. אני ער לחלוטין לקושי לקבל החלטה על ניתוק מכשירי החייאה, אבל משפחתי ואני לא נשברנו אל מול הנטייה לאמץ אמונה בנסים, במקום לסמוך על פסיקת מדע הרפואה.
אם זוהי המדינה היהודית שראש ממשלתנו דורש להכיר בה כתנאי מקדים לשלום, האם לא ניתן להבין את ההתנגדות והחלחלה לדרישה זו?
