חודש שבט בו החורף והאביב נפגשים מסמן את הגבול בין סוף החורף לתחילת האביב. בין חודש חשוון לשבט בעונת הגשמים הקרה עומד חלקם של עצי ישראל בשלכת וצמיחתם נפסקת. משנכנס שבט מתארכות שעות היום ואז מתעוררים האילנות משנתם ומתחילים להראות סימני חיים. עונה זו מצטיינת בחוסר יציבות כיוון שהחורף והאביב משמשים בערבוביה. יום אחד סוערות הרוחות והגשמים ניתכים והברד יורד, ולמחרת שמש אביבית זורחת, מאירה ומחממת את הארץ.
לקראת סוף חודש שבט מתמעטים הגשמים, עליית הטמפרטורה מגבירה את קצב גדול הצמחים וסימני האביב מתחילים להופיע. מיום ליום מתרבים הפרחים ובסוף החודש משתרעים כבר מרבדים של פרחי שדה והארץ מתחילה להתכסות בכלניות, נרקיסים, רקפות ושאר פרחי האביב. העצים מלבבים כבר נראים פקיעות הפרי שחנטו ופריחת עץ השקד היא הסימן לפריחה בחודש שבט.
אף מקור השם של החודש הינו בבלי ודו משמעי "סבטו" מלשון "שבט" "מכה" על שם הרוחות הנושבות בו. יש הטוענים כי שם החודש הינו מלשון "ענף זמורה" המסמל את פריחת האילנות בחודש זה. שבט הוא החודש האחד עשר במניין החודשים ליציאת מצרים המתחיל מחודש ניסן וחמישי למנין חודשי השנה לבריאת העולם. שמו של החודש מופיע בספר זכריה: "וביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט" (פרק א' פס' ז').
כידוע ראש חודש שבט מוזכר בתורה כיום שבו משה רבינו פתח בדברי מוסר אל בני ישראל בטרם מותו כחודש וחצי לפני פטירתו כפי המצויין בספר דברים:" ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם"(פרק א' פס' ג'). רש"י על האתר מבאר"מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתתו". משה למד מיעקב שהוכיח אף הוא את בניו סמוך למיתתו(בראשית מ"ט).
מזלו של החודש הינו דלי סמל לבורות המים המלאים והדליים שבהם היו שואבים את המים כדי להשקות העצים והנטיעות.
בתלמוד נזכר החודש "כראש השנה לאילן" שחל בחודש שבט. לדברי בית שמאי חל ראש השנה לאילן באחד בשבט, ואילו לפי בית הלל בחמישה עשר בשבט וההלכה היא כבית הלל.( מסכת ראש השנה פרק א' משנה א'). דבר מעניין הוא שרבים מחגי ישראל ומועדיו חלים בחמישה עשר לחודש: א' דפסח בטו' בניסן, א' דסוכות בטו' בתשרי, פורים דמוקפין בטו' באדר, ראש השנה לאילנות בטו' בשבט.
גם טו' באב היה לפנים יום טוב גדול בישראל: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (סוף משנת תענית). חמישה עשר מהווה מספר קדוש והוא מעוגן בחוקי הטבע על-ידי תופעה נפלאה החוזרת חלילה מידי חודש בחודשו. בליל חמישה עשר לחודש נראית זריחת הלבנה בשיא גבורתה ותפארתה כשהיא במילואה.
לפי הלבנה אתה יכול לגלות את מהלך הימים בחודש, מן השמש אין אדם יכול לידע ולהוודע באיזה יום בחודש הוא מצוי.הלבנה משמשת כעין לוח שנה חי אשר באמצעות צורותיה המתחלפות מגלה את מהותם של רוב ימי החודש. במיוחד מציינת היא את יום החמישה עשר על-ידי מילואה והשלמת מעגלה.
כידוע השנה מחולקת לשתי עונות מרכזיות: קיץ וחורף. עונות הסתיו והאביב מהוות רק הקדמה ומבוא לשתי העונות הגדולות בלוח השנה. חג הפסח מבשר את בוא הקיץ ואילו חג הסוכות מבשר את בוא החורף וימות הגשמים. כשם שהדברים אמורים ונכונים ביחס לחגי ישראל הגדולים כך נכון הדבר בנוגע למועדים הקטנים יותר בלוח מועדי ישראל. טו' בשבט וטו' באב הקרובים הם זה לזה במשפחת חגי הטבע. בטו' בשבט החורף מגיע לשיאו ואז נפסקים גשמי החורף, הטבע מתעורר משנת החורף הארוכה ושורשי העשבים והעצים מתעוררים לתחיה.
בטו' באב הקיץ החם מתקרב לסיומו בדיוק חודשיים לפני חג בסוכות . התאריך מסמן לנו את יום ראשית ההכנות הטבעיות לקראת בוא החורף כפי שמציינת הגמרא במסכת תענית :"מטו' באב ואילך תשש כוחה של חמה" (דף לא' עמוד א').
הבה נקווה ונתפלל שבימים אלו נזכה לגשמים בעיתם והארץ תרווה צימאונה , נבנה וניטע לחדש ולקיים את ישוב הארץ. וכפי שהספרי בפרשת עקב מציין על דברי הכתוב :" ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא' פסוק יד'). - "שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר וכל הארצות צובאות למלאות אותה כסף וזהב".
