משפט קצב הגיע לידי סיום (אם לא יוגש ערעור על-ידי אחד מן הצדדים). טוב להיווכח שמערכת אכיפת החוק של מדינת ישראל פעלה מול נשיא לשעבר שסרח כמו מול אחרון האזרחים שסטה מדרך הישר.
לעומת זאת, פרשת בית-דין-שדה של התקשורת לא הגיעה לידי סיום, ואסור שתגיע לכך ללא חשבון-נפש נוקב ושידוד מערכות. גם אם נניח שבית המשפט הצליח לדון ולהחליט בלי להיות מושפע מאותו בית-דין-שדה, המשפטים המקבילים - באולם בית המשפט ובכיכר העיר/התקשורת - לא היו תקינים. במשך שנים עסקה התקשורת העורפת ברצח אופי של אדם שלא הייתה חפצה ביקרו. עדר העיתונאים הקטנים - ע"ע אריק איינשטיין ושירו האלמותי - לא בחל באמצעים כדי להבאיש את ריחו של האיש וכדי להוביל להרשעתו. האם כך הם אמורים למלא את שליחותם?
איך כתב ושר עליהם אריק איינשטיין?
הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים מסרסים מלכלכים בלי שום רחמים נכנסים אל המיטות מציצים מהחורים ואין מה לעשות אין פה רחמים לפני שנים אחדות, כאשר התחילה הפרשה, טענו רבים בתקשורת שהם ידעו על מעשיו של
משה קצב עוד בטרם נבחר לכהונת נשיא המדינה. האומנם ידעו? לעניות דעתי, הם לא ידעו, ורק טענו בדיעבד כאילו ידעו.
אם ידעו, מדוע שתקו? מדוע לא דיברו אמת בזמן אמת, כאשר היה צורך להביא את הדברים לידיעת הציבור, ערב בחירתו של משה קצב לכהונת נשיא המדינה? אם ידעו ושתקו, מדוע שתקו? זו מעילה בשליחותם כ"תקשורת חוקרת" וכ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". אם לא ידעו, ואמרו בדיעבד שידעו, הם משקרים. מה חמור יותר: המעילה בשליחות, או השקר? ומכל מקום, עד מתי תימשך האחידות והחדגוניות בתקשורת, כאילו מישהו - המשכוכית - מושך בקרן היובל ונותן קריאת כיוון לעדר, ושוב העדר נוהר, כאיש אחד. קרטל?
מדוע אני מפקפק בטענה שידעו? משה קצב התמודד מול
שמעון פרס על תפקיד הנשיא. ברור לחלוטין מי היה המועמד שהתקשורת חפצה ביקרו. אם ידעו, הן יכלו לפרסם את מה שידעו, למנוע את בחירתו של משה קצב ולהביא לבחירתו של יקירם, שמעון פרס, לתפקיד הרם. אם לא פרסמו, הם לא ידעו.
במשטר הדמוקרטי קיימות שלוש רשויות - המחוקקת, השופטת, המבצעת - ויש הפרדה ביניהן ומערכת של בלמים ואיזונים, בקרות וביקורות, כדי שהן יעשו את תפקידן. אבל, יש רשות נוספת - התקשורת - שהיא מבקרת ואינה מבוקרת. הגיעה העת לביקורת יעילה והוגנת על התקשורת, כדי שזו תמלא את תפקידה החשוב, אך לא תשמש כבית-דין-שדה בכיכר העיר/התקשורת.