העיר אלכסנדריה היא עיר נמל עתיקה שנוסדה על-ידי אלכסנדר הגדול מלך יוון לפני 2344 שנים, ובנו תלמי הפך אותה לבירת מצרים. יהודים ישבו בה עוד בימי בית המקדש השני, וקהילתם הייתה גדולה, עשירה ומפותחת. ניהלה אותה מועצת זקנים בת 71 איש, כמו הסנהדרין בירושלים, והיו בה מוסדות יהודיים המוזכרים גם במשנה ובתלמוד. באלכסנדריה נכתב תרגום התנ"ך ליוונית - "תרגום השבעים" - וגם אירוע הסיום של תרגום זה מוזכר במקורותינו. עד לפני שנים ספורות היו באלכסנדריה שתי קהילות יהודיות: ספרדית ואשכנזית.
מאז הקמתה, הייתה אלכסנדריה, בדומה לערי נמל אחרות, עיר קוסמופוליטית שכן לנמל מגיעות ספינות ואניות מארצות שונות המביאות מלחים וסוחרים בני עמים שונים, הדוברים לשונות רבות ודתותיהם שונות זו מזו. לכן, לאורך יותר מאלפיים שנה עוצב האופי החברתי של אלכסנדריה כפסיפס רב-גוני של קבוצות דתיות ואתניות שונות שבדרך כלל חיו זו בצד זו בשלום ובשלווה. האוויר הנוח והפרנסה המצויה, בעיקר מדייג וממתן שירותים לאוניות העוגנות בנמל, משרים בעיר אווירה רגועה וסובלנית, המאפשרת חיים יחדיו ופעילות כלכלית ענפה ופורחת לרווחת כל תושבי העיר.
בשל הרגיעה החברתית, התרכזה באלכסנדריה לאורך מאות השנים האחרונות קבוצה גדולה של מצרים בני הדת הנוצרית, המכונים "קופטים". שם זה הוא שיבוש של השם היווני של מצרים: "אגיפט". הקופטים רואים את עצמם כבני הארץ המקוריים, ואילו את המוסלמים - כזרים שפלשו למצרים עם כיבושי האיסלאם במאה השביעית, השתלטו עליה וכפו את האיסלאם על מרבית תושביה. הקופטים נשארו נאמנים לדתם ולארצם, לא נכנעו לאילוצים שכפו עליהם המוסלמים ולא אימצו את "תרבות המדבר" שפלשה לארצם. במהלך שנות מאבקם הלאומי של המצרים לשחרור מן הכיבוש הבריטי, נטלו בו הקופטים חלק פעיל והוכיחו את נאמנותם לארץ יחד עם המוסלמים, נגד הכובש הבריטי, למרות היותו נוצרי.
אלא שבמהלך 20 השנים האחרונות נוטשת החברה המצרית את סיסמאות הלאומיות ומתקרבת לאיסלאם, וזאת בשל כמה סיבות: הלאומיות הערבית, שנושא דגלה היה נשיא מצרים גמאל עבד אלנאצר, קיבלה מכה אנושה במלחמת ששת הימים, ובתהליך מתמשך הפסידה הלאומיות את הפופולריות שלה בעולם הערבי. השלטונות העריצים הערביים השתמשו - וממשיכים להשתמש - השכם והערב בסיסמאות הלאומיות כעלה תאנה לכיסוי האמת על דיכוי זכויות האדם, שלילת החירויות הפוליטיות, סתימת הפיות ורדיפת המתנגדים הנהוגים בהם, וכך הוציאו הדיקטטורות שם רע ללאומיות הערבית. הטיפוח של הצבא ושל ארגוני הביטחון כדי "לשמור על ביטחון הלאום", העלה את חמתם של מגזרי אוכלוסיה רחבים בעולם הערבי, שלא היו חלק מן השחיתות השלטונית. במצרים המצב חמור במיוחד, בשל העוני הנרחב, ההזנחה הפושה בכל שטחי החיים ובמיוחד ב"עשואא'יאת" - שכונות העוני הבלתי מתוכננות, שבהן אין מים זורמים, ביוב, חשמל, תקשורת, חינוך ושירותים חברתיים, ושבהן מתגוררים כמעט מחצית מ-85 מיליוני תושבי מצרים בעוני מחפיר ובמצוקה גוברת והולכת.
הארגון הפופולרי ביותר במצרים הוא ארגון "האחים המוסלמים", המבטא את זעמה של דלת העם נגד שחיתות השלטון. מצרים וזרים תמימי דעים בהערכתם כי אם יהיו במצרים בחירות חופשיות והגונות, יזכו נציגי "האחים המוסלמים" ברוב, והוויכוח הוא רק האם יזכו ב-60 או ב-80 אחוז מכלל המושבים בפרלמנט. כך או כך, מרבית האוכלוסיה המצרית מזדהה עם "האחים", בין אם בשל האידיאולוגיה המסורתית-דתית שלהם המתבטאת בשאיפה להחיל את השריעה - החוק האיסלאמי - במדינה, ובין אם כמחאה על שחיתות השלטון. אלא שבבחירות לפרלמנט שנערכו לפני כחודשיים זכו "האחים" לאייש רק מושב אחד מתוך 454 המושבים בפרלמנט. ברור לכל מי שעיניו בראשו, כי מדובר בזיוף הבחירות על-פי תכתיב השלטון. מאז שנודעו תוצאות הבחירות, העריכו רבים כי מניעת "האחים המוסלמים" לפעול כאופוזיציה בזירה הפוליטית הלגיטימית, תדחק אותם בהכרח לפעילות אופוזיציונית מחוץ לזירה הלגיטימית, כלומר מיציאה להפגנות רחוב במקרה הטוב עד לפעולות אלימות במקרה הגרוע.
סיבה נוספת של "האחים" לפעול נגד המדינה היא כי בשנה הקרובה ייערכו בחירות לנשיאות, וקיים סיכוי לא מבוטל שהשלטון ישאף למנות את בנו של הנשיא, גמאל מובארק, לנשיא הבא. המשמעות מבחינת העם המצרי היא ש"מה שהיה הוא שיהיה", כלומר המדינה תמשיך להיאנק תחת עולה של שושלת הנשיאים שאינם נבחרים, שהשתלטה על המדינה ביולי 1952, כחלק מקבוצת "הקצינים החופשיים". בשושלת זו שלטו ב-58 השנים האחרונות הנשיאים נגיב, עבד אלנאצר, סאדאת ומובארק, שבאוקטובר הקרוב ימלאו 30 שנה לשבתו על כס הנשיאות המרופד בשחיתות כלכלית ומנהלית. גמאל מובארק הוא צעיר יחסית, בתחילת שנות ה-40 לחייו, ואם יאריך ימים כאביו, הוא עלול להיות נשיא למשך כ-40 שנה. מבחינתה של מצרים יהיה זה אסון, שכן השחיתות תמשיך לשרור במדינה, ועמה - העוני וההזנחה. "האחים המוסלמים" חשים כי זה הזמן לפעול, ולקראת דמדומי תקופת מובארק הם מתכוננים להתנגד בכוח להורשתו את השלטון לבנו, כאילו שמצרים היא רכוש פרטי של משפחתו.
השלטון מכיר היטב את כוונות "האחים", וכוחות הביטחון הכפופים לו - צבא, משטרה, "חקירות בטחון המדינה" ובעיקר המודיעין - מוכנים לקדם את פרעות הרחוב, אשר לאיש אין ספק כי תגענה, והשאלה היא רק מתי. כל יחידה צבאית מכירה היטב את גזרת הפעולה שעליה היא ממונה - עיר, שכונה, רחוב - ובהגיע הפקודה לפרוץ פרעות הרחוב, תתפרס היחידה באזור שהוקצה לה כדי להשליט בו חוק וסדר. השאלה שאיש אינו יודע עליה את התשובה היא האם יירה הצבא אש חיה אל תוך ההמון, או שמא יחושו הקצינים והחיילים שאין ביכולתם להרוג בדם קר את אחיהם תאבי החופש, הרווחה והזכויות. סביר גם להניח כי אם יסתמן ניצחון הרחוב נגד השלטון, יצטרף הצבא לניצחון זה ויחליף את נאמנותו למשפחת מובארק בנאמנות לקבוצה שתשתלט על המדינה.
הפקרת הקופטים ככל שהתחזקה בשנים האחרונות הנטייה הדתית בקרב המוני מצרים, כך הלכו והתגברו החיכוכים בין הרוב המוסלמי המקצין והולך ובין הקופטים המפוזרים בכל רחבי מצרים, וזאת בשל כמה סיבות: הקופטים הם נוצרים, והאיסלאם רואה בנוצרים (כמו ביהודים) "בני חסות", כלומר אזרחים סוג ב', החיים תחת חסות האיסלאם בתנאים שנקבעו בראשית ימי האיסלאם, הכוללים תשלום "ג'יזיה" (מס גולגולת). סיבה אחרת היא שהקופטים זוכים בדרך כלל להגנה שלטונית מפני זעם "האחים", ושיתוף הפעולה של השלטון עם הקופטים אינו מוסיף להם אהדה. וסיבה נוספת היא כי מידי פעם צצות "פרשיות" בין הקופטים ובין מתנגדיהם בסוגיה הכואבת של חוק המרת הדת. על-פי האיסלאם, מותר לנוצרי או ליהודי להתאסלם, אבל מוסלמי - אפילו אם היה במקורו נוצרי או יהודי - אינו רשאי לעזוב את האיסלאם, ואם ימיר את דתו, אחת דינו: מוות. ה"אחים" טוענים מזה זמן כי קופטים חטפו שתי גברות קופטיות שהתאסלמו, כלאו אותן במרתף של אחד המנזרים ועכשיו הם מנסים "לשכנע" אותן לחזור לנצרות. "האחים המוסלמים" גם מתנגדים לבנייתם של כנסיות, מנזרים, בתי ספר ומוסדות ציבור נוצריים, למרות שהחוק אינו אוסר זאת.
לפני מספר חודשים אירע פיגוע ירי חמור בעיר נגע חמאדי שבדרום מצרים, כשמצרי מוסלמי ירה בקבוצת קופטים שיצאו מכנסייה והרג שבעה מהם בדם קר. מצרים רעשה, רבים גינו את הרצח, אבל השלטון עדיין לא העמיד לדין את הרוצח. זאת, היות שהשלטון יודע כי "האחים" מתנגדים לשפטו, הואיל ועל-פי השריעה האיסלאמית, מוסלמי ההורג נוצרי אינו אמור לעמוד לדין עקב כך. מעשה רצח זה מצטרף לאינספור מקרים של פגיעה בקופטים, בגופם, בנשיהם ובבנותיהם, בבתיהם, בחנויותיהם ובכל אשר להם. הרדיפות היומיומיות הללו מבריחות קופטים רבים אל מחוץ למצרים, וכיום חיים מיליונים מהם בגלות במדינות אחרות.
בליל שבת האחרון יצאו מאות קופטים מכנסייה במרכז העיר אלכסנדריה, וכשהצטופפו ברחוב, התפוצצה בקרבתם מכונית תופת שהפילה בהם למעלה מ-20 הרוגים ועשרות פצועים. מייד החליטו כל המשקיפים שאת הפיגוע ביצע ארגון "אל-קאיעדה", והכרזתו של הנשיא מוברק, בנאום פומבי ביום שלאחר הפיגוע, הייתה ברוח זו כשטען כי המבצעים הם גורמי טרור שהגיעו מחוץ למצרים. במחילה ממוברק, נראה כי גם אם מדובר במעורבות של ג'יהאדיסט זר ששימש מדריך טרור שחדר למצרים, הרי לפיגוע בסדר גודל כזה נדרשת תשתית בת מספר לא קטן של אנשים, שכן יש להסתמך על מקומי המכיר את זירת הפיגוע, שיסתובב בה ויאסוף מידע מבלי לעורר תשומת לב, שירכוש את הרכב, שירקח את חומר הנפץ או שיגנוב אותו מצבא המדינה, שידריך את המפגע וישלח אותו לדרכו האחרונה. על כל הצעדים האלה להיעשות בידי אנשים מקומיים, שכן זרים מושכים תשומת לב, ובמדינת מלשינים כמו מצרים אין דרך לבצע פיגוע בסדר גודל כזה ללא מעורבות פעילה של תשתית מקומית.
הקופטים זועמים על השלטון, שכן - בראייתם - זה נכשל באבטחת חייהם והפקירם לחסדי מפגעים חיצוניים ופנימיים. במהלך השבוע יצאו הקופטים ברחבי מצרים להפגנות סוערות במחאה על הטבח וכדי להפנות את תשומת הלב של העולם לדיכוי שממנו הם סובלים יותר ויותר. נשיאים וראשי ממשלות אכן הביעו דאגה עמוקה ממצב הקופטים, והבולטים בהם היו הנשיא אובמה והאפיפיור. השלטון המצרי אינו אוהב את ביטויי הביקורת הללו וטוען כי כל מי שמביע דעתו בעניין מתערב בענייניה הפנימיים של מצרים.
פיגוע מכונית התופת הזה הוא ראשון מסוגו על אדמת מצרים. משקיפים רבים מאוחדים בדעתם כי במצרים קיים פוטנציאל של הידרדרות למצב שבו נתונה עירק, ובימים האחרונים מדברים רבים על סכנת "העירקיזציה של מצרים".
על ישראל להטות אוזן קשבת למתרחש אצל שכנינו מדרום. ההתפתחויות אצלם עלולות להשפיע על הסכם השלום בין ישראל ובין מצרים, היות שאם יצליחו ה"אחים" לתפוס את השלטון - הם ינתקו את היחסים עם ישראל.