ישנה סדרה קבועה של זעקות שבר שמפריחים אנשי השמאל הקיצוני לאוויר כאשר נציגיה הנבחרים של מדינת ישראל מנסים להתייחס ברצינות להיותה של ישראל "דמוקרטיה מתגוננת” ולפעול נגד גורמים החותרים נגד צביונה היהודי-ציוני של המדינה. הזעקה "מקארתיזם” היא אחת מהן. נראה כי בכך הם מתכוונים להתריע כנגד סתימת פיות של גורמים אופוזיציוניים. אם כך, מוצע להם לבחור במונח אחר, שכן עדויות שהתגלו בעשורים האחרונים באשר להיקף החתרנות הקומוניסטית באמריקה, מציגות באור אחר את פעילותו של הסנטור גוזף מקארתי, ובוודאי את אופי פעילותם ה"אופוזיציונית" של האנשים שאותם ביקש לחשוף.
ג’וזף מקארתי בא מרקע חברתי וכלכלי צנוע, והתקדם בכוחות עצמו עד שב-1938 הגיע להיות שופט. למרות מעמדו וגילו, הוא התנדב ב-1942 לחיל הנחתים האמריקני ושירת בתפקידים קרביים. בשנים 1956-1947 ייצג בסנאט של ארה”ב את מדינת
ויסקונסין. מקארתי יצא מאלמוניותו בשל טענותיו כי בשל הפיקוח הממשלתי הלקוי, חדרו סוכנים קומוניסטים רבים לממשל הפדרלי ולמוקדי מפתח והשפעה באמריקה. תת-הוועדה של הסנאט לחקירות שבראשה עמד התמקדה בחקירת אנשי ממשל שנחשדו בפעילות פרו-קומוניסטית חתרנית. אגב, עוזרו הצמוד היה לא אחר מאשר רוברט קנדי. ההתנגדות הרבה שעוררה פעילותו וחוסר יכולתו לבסס את חשדותיו על עדויות ועל ראיות מוצקות תרמו לירידת קרנו ולדעיכת השפעתו.
מאז ועד היום מקארתי הוא שם נרדף לדמגוג מרושע הרואה בכל איש שמאל תמים - מרגל. נוצר אפילו מונח חדש - "מקארתיזם” - להגדרת ציד מכשפות פוליטי משולל כל יסוד. אבל מסמכים שהתגלו בארכיונים של בריה”מ לשעבר לאחר נפילתה מעידים כי גם אם הראיות שברשותו לא היו מוצקות, המכשפות שרדף מקארתי היו אמיתיות. אנו יודעים היום הרבה יותר על היקף הפעילות הקומוניסטית החתרנית בארה”ב (ובמקומות אחרים בעולם, כולל בישראל) ומסתבר לנו יותר ויותר, כי תחושותיו של מקארתי היו נכונות. בריה”מ של "שמש העמים”, סטאלין, אכן פעלה פעילות חתרנית בארה”ב באמצעות סוכנים - חברי מפלגה קומוניסטית ואוהדים - כדי להפוך את אמריקה ל”דמוקרטיה עממית”. לחרדה של הציבור האמריקני מפני השתלטות קומוניסטית אשר לה נתן מקארתי ביטוי הייתה אם כן בסיס אמיתי.
פעילות למען האויב אינה אופוזיציה לגיטימית מסמכי וינונה של ממשלות ארה”ב ובריטניה (1995) ומסמכי משטרה פדרלית מסווגים שהותרו לפרסום מאשרים, כי מאות אנשי ממשל בכירים אכן שימשו סוכנים של רשת קומוניסטית בינלאומית. ביניהם היו אלג'ר היס - יועץ לעניני חוץ של הנשיא רוזוולט ומזכ”ל האו”ם הראשון, הארי דקסטר וייט - עוזר לשר האוצר ומנהל קרן המטבע הבינלאומית, ולוכלין קארי - עוזר אדמיניסטרטיבי של הנשיאים רוזוולט וטרומן. כל אלה היו סוכנים פעילים של בריה”מ. ידוע גם על שלושה חברי קונגרס שפעלו במחתרת למען בריה”מ. חוץ מבכירים אלה היו רבים מאד בכל דרגי הממשל שפעלו לקידומו של הרעיון הקומוניסטי.
בנוסף למרגלים בצמרת הממשל, הפעילה בריה”מ סוכנים בקרב התקשורת האמריקנית. דמויות מפתח כמו סטון מן העיתון "The Nation”, מיכאל סטרייט - עורך ה-New Republic, וזוכה פרס פוליצר - וולטר דורנטי מה-New York Times, פעלו כמרגלים בשירות הקומוניזם הסובייטי. גם איגודי עובדים בולטים כמו קונגרס הארגונים התעשייתיים וגילדת שחקני הקולנוע נשלטו על-ידי קומוניסטים. טייקון התעשיה ארמנד האמר סיפק שירותי הלבנת כספים למימון פעולותיהם של הקומוניסטים האמריקנים.
לא הייתי ממליץ לאותם ארגוני שמאל רדיקלים ישראלים לנופף יותר מדי בדחליל הנקרא "מקארתיזם”. לא כל חקירה של איש שמאל או גוף שמאלני היא רדיפה פוליטית, ובוודאי שהטענות נגדם אינן בהכרח משוללות יסוד. ישנם לא מעט מקרים שבהם חברות בארגוני שמאל קיצוני התבטאה בפעילות חתרנית שכללה שיתוף פעולה עם האויב או מסירת מידע לממשלות ולגופים זרים. מרגלים יהודים וישראלים פעלו בארץ וחלקם אף נתפסו ונכלאו. סא”ל ישראל בר למשל שריגל עבור בריה”מ או אודי אדיב שריגל עבור המודיעין הסורי. ישנם גם לא מעט ערבים ישראלים אנשי שמאל, שמסרו מידע לחיזבאללה ושיתפו פעולה עם פת"ח. ראש מפלגת שמאל ערבית אחת אף נמלט מהארץ כשהוא חשוד בריגול למען האויב.
מקארתי עמד בזמנו בצדק על הסכנה הגדולה הצפויה לאמריקה מצד הקומוניזם וזיהה נכונה לא מעט מרגלים וסוכנים. גם אם במידה מסויימת היה פרנואיד, הרי שגם פרנואידים צודקים לפעמים. ההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק ברבות מהאשמותיו. במצבה העדין של מדינת ישראל, הנמצאת בסכנות ביטחוניות מחוץ ומפנים, ובהתחשב במסע הדה-לגיטימציה שנערך בעולם למדינה היהודית, אין זה מוגזם לבדוק היטב בציציותיהם של ארגוני שמאל קיצוני כדי לברר האם אין בשורותיהם סוכנים זרים. זוהי זכותה של כל מדינה דמוקרטית, וגם אם בנתונים אלה לא ניתן לשמור על כל תג של זכויות האדם, אין להתיר את השימוש במערכת הדמוקרטית כאמצעי לקעקוע המדינה היהודית מבפנים.
