לפני שנים רבות נפטרה חברתי היפה והמקסימה, אצילת הרוח ועדינת הנפש מרעב. מחוסר מזון. מאנורקסיה...
הנושא מלווה אותי שנים. אנורקסיה היא שד מפחיד שמתחבא לו בין שנות העשרה של נערות ולעתים קצת יותר נדירות גם של נערים.
הסיבה עדיין לא לגמרי ברורה, למה הן מרעיבות את עצמן כמעט עד כלות?. אולי אין הסיבה רק שאיפה לרזון?, אולי הסיבה האמיתית היא להיות כמה שפחות?, פחות בולטת?, פחות נראית או פשוט - דימוי עצמי לא ברור, דימוי עצמי נמוך, נחבא...
לקראת גיל העשרה מתחיל החיפוש והגיבוש של הזהות העצמית. משום כך כנראה צצה תופעת הרזון הבלתי נשלט. או אולי זה באמת רק הרצון להיות נורא יפים, קרי: נורא רזים. המידע הזה על יופי מגיע מהפרסומות. רואים את הדוגמניות הרזות עד שידפון ומפנימים שיופי = רזה.
איך אפשר לדייק בממדי הרזון? במימדי הרצון להגיע למידות המדויקות?. כבר הרבה שנים שהעולם משדר: רזה הוא יפה. מה הפלא שכאשר ילדות מגיעות לגיל המודעות האישית שלהן לעצמן, לגופן, הן מגלות שהוא כאילו לא מושלם?.
חברתי היפה הייתה אכן יפה. יפה מאוד. כולם ניבאו לה עתיד כדוגמנית, מלכת יופי. היא לא הייתה שמנה. היא הייתה ממוצעת עד רזה. אבל הדוגמניות בעיתונים היו רזות יותר. וכך החל המירוץ לעבר הרזון.
זה התחיל בצימצום בארוחות שבתחילה התקבל אצל בני המשפחה שוחרי היופי בהבנה לרצון הטבעי והמובן ליופי מושלם, אבל אט אט גלש הנושא משליטה. ועד שהובן שכאן יש בעיה ולא דיאטה, כבר היה מאוחר. גופה סירב לקבל מזון. הוא לא היה מסוגל. יתכן שגם נשמתה התקשתה.
לעולם לא נדע בדיוק. אני הייתי בת עשרה כמוה. דיברנו ודנו בזה. הנשא היה מפחיד ולא ברור דיו. היום המודעות גדולה. הטיפול עדיין לא ברור, לא מוגדר. אבל יש דרכים לטיפול עד חלוף המשבר הקשה. אנחנו לא חשבנו שהיא תיגמר מזה. אוכל! זה הכל.
והיא הייתה חברתי. דאגתי אבל לא צפיתי את הסוף הנורא. איש לא צפה. היו טיפולים נפשיים, הציעו להוריה לקחתה לחו"ל. לשנות אווירה. להחליף חיים. מי חשב שזה יהיה כל כך נורא?, כל כך דורש שינוי?, אבל הם המשיכו בטיפולים, נשאו עיניים מתחננות לרפואת הנפש ולרפואת הגוף.
עד שנגמרה.
בזרועות אימה.
חבוקה וחנוקה.
מחוסר מזון, מחוסר חיים.
מאנורקסיה – חידה.
שהתשובה לה תמצא אולי ביום בו עולם הזוהר יראה רזה פחות. ויפה. באמת.
