שתי אמירות תמוהות הגיעו בימים האחרונים מכיוונו של יוסי ביילין, פוליטיקאי בדימוס (וטוב שבדימוס ולא בפועל) ובעל טור קבוע בעיתון יומי מכובד, "ישראל היום".
האמירה האחת הופיעה באותו עיתון ב-31.12.10 תחת הכותרת: "אפילו האפיפיור שאל: איך זה שקצב נשיא". הדברים נאמרו במהלך ביקור של ביילין בקריית הוותיקן בשנת 2000, אחרי שקצב גבר על פרס. ממתי אנו זקוקים לברכתו של ראש הכנסייה הנוצרית לבחירתו של נשיא בישראל, והאם האפיפיור - או ביילין - יודעים מה רוצה הציבור בישראל?
במאמרו ניתח ביילין את ההערכה בכנסת ו(בשורת המקהלה) של התקשורת, לפיה
משה קצב היה מועמד מטעם עצמו וחסר סיכוי של ממש מול
שמעון פרס. לדבריו, "היו שמועות על התנהגותו האישית של קצב כלפי נשים... אבל איש מאיתנו לא ראה בזה נושא שינוצל כדי להכפיש את חסר הסיכוי". השאננות במחנה השמאל והתקשורת הסתברה כמוגזמת.
על מעשי האונס איש לא ידע, ואם ידע ושתק - יש להאשימו באי-מניעת פשע. רינונים על התנהגות אישית כלפי נשים קיימים גם לגבי אישי ציבור אחרים, לרבות המועמד שנוצח על-ידי משה קצב. מי שאומר היום שאותן שמועות - ואין הכוונה למעשי האונס, שכאמור לא היו ידועים לאיש - היו צריכות למנוע את בחירתו של קצב, צריך להיות עקבי ולהגיע למסקנה שהן היו צריכות למנוע גם את בחירתו של פרס.
בחירת הנשיא השמיני של מדינת ישראל על-ידי הכנסת הייתה על בסיס פוליטי ולא רכילותי. זה מול זה התייצבו מחנה חסידיו הזחוחים של פרס ומחנה שעשה לילות כימים כדי להבטיח שפרס לא ייבחר. המחנה החרוץ יותר ניצח. העובדה שבדיעבד קצב המיט חרפה לא הייתה צפויה ולא יכולה הייתה להיות מובאת בחשבון. אבל, התוצאה החשובה הייתה שפרס לא נבחר לתפקיד. זו הייתה הבחירה הדמוקרטית של 120 נבחרי העם.
נשיא המדינה הוא סמל. קצב, במעשיו ובהרשעתו, הכתים את הסמל. פרס לא הורשע בפלילים, וככל הנראה גם לא יורשע, אבל בעיני מחצית הציבור הוא סמל, סמל להסכם ה"שלום" השקרי ולמלחמת אוסלו - הקשה במלחמות ישראל למעט מלחמת השחרור - שהייתה תוצאתו הצפויה מראש והבלתי נמנעת של הסכם הדמים שהמיטו על ישראל האדונים פרס וביילין. שמעון פרס הוא איש רב-פעלים מבורכים, אבל
הסכם אוסלו מאפיל עליהם.