בינואר 2008 נכנס לתוקפו תיקון לחוק הספריות הציבוריות שמאפשר לאזרחים לשאול ספרים מהספריות הציבוריות ללא דמי מנוי. התקציב להפעלת הספריות, לפי התיקון לחוק, יגיע מהמדינה ומהרשויות המקומיות, כשהתמיכה של המדינה תגדל במשך השנים מ-19 מיליון שקל בשנה הראשונה עד ל-85 מיליון בשנת 2013.
התיקון לחוק, שאותו יזם ח"כ הרב
מיכאל מלכיאור, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט דאז, התבקש נוכח הירידה העקבית בתמיכת האוצר בספריות הציבוריות שהגיעה עד ל-7% בלבד לשנה. במצב שנוצר הספריות הציבוריות לא רק שלא התפתחו והתחדשו, אלא אף הלכו ונסגרו.
גם הרגלי הקריאה של הישראלים שהפחיתו את השימוש בספריות הציבוריות עד שהגיע בשנת 2001 ל-16.4% בלבד, בעוד שבבריטניה הוא עמד על למעלה מ-50% מכלל האוכלוסיה, חייבו להנגיש את הספריות לקהל רחב יותר ולעודד את התושבים להגיע אליהן. ואכן, מאז שנכנס החוק לתוקפו, לפני שלוש שנים, מצביעים הנתונים על עלייה מתמדת בשיעור הקוראים והמנויים בספריות הציבוריות במקביל לעליה בתמיכת האוצר בספריות כמתחייב מהתיקון לחוק.
ואולם, הגידול במספר המשתמשים בספריות הציבוריות היום אינו תוצאה בלעדית של השינוי בחוק הספריות, אלא זו גם תוצאה של שינוי אסטרטגי של מערך הספריות בארץ שנועד לתת מענה לאתגרים המודרניים ולשינויים המתחוללים מבחינה טכנולוגית ומדעית והצורך להיענות לדרישות הקהל. לכן, רוב הספריות היום מהוות מעין מרכזי השכלה בלתי פורמלית המעניקות אפשרות לרכישות דעת במגוון אמצעים.
מלבד הדרך המקובלת והאנכרוניסטית של השאלת ספרים, תקליטורים סרטים ומוזיקה, מקיימות הספריות פעילויות חינוכיות ותרבותיות לקהל הרחב, כמו הצגות לדים, חידונים ושעשועונים, הרצאות, שירותי אינטרנט ועוד. נראה אם כן כי טרם הגיעה העת להספיד את הספרייה הציבורית.
על-אף מבצעי המכירות של רשתות הספרים והספרים הדיגיטליים שהפכו פופולריים לאחרונה, ועם קצת מקוריות, יצירתיות וחדשנות נוכל להבטיח כי הספרייה תמשיך למלא מקום נכבד עוד זמן רב בחיינו.
