כבר בתחילת פסק דינו, כותב עמית: "תאונות 'פגע וברח' הפכו למכת מדינה בארצנו ומדובר באחת מהתופעות היותר כעורות, בלתי מוסריות וחמורות בחברה הישראלית. המחוקק היה ער לתופעה זו והבין את חומרתה, לכן קבע עבירה פרטנית של הפקרה לאחר פגיעה וקבע בצידה רף ענישה גבוה" - תשע שנות מאסר בפועל. יתרה מזאת: שתי הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת מדברות על העלאת העונש ל-20 שנות מאסר ולקביעת עונש מינימום של מחצית מהעונש המירבי. כך שהמחוקק בהחלט אמר את דברו בצורה ברורה. השופט המחוזי צבי גורפינקל ידע היטב שהוא מעלה את רף הענישה כלפי סימון, אך קבע שנסיבות המקרה מצדיקות זאת. לכן גזר עליו 12 שנות מאסר בגין הריגתה של מיטל ז"ל, ושלוש שנות מאסר בגין גרימת החבלה החמורה למלי, אשר שתיים מתוכן ירצה סימון במצטבר - ובסך-הכל 14 שנות מאסר בגין גרימת התאונה. בשל ההפקרה, גזר עליו גורפינקל עוד שש שנות מאסר, ובסך-הכל - 20 שנות מאסר. חשוב לציין, שאילו היה גוזר את העונש המירבי הקבוע בחוק, היה גורפינקל יכול לשלוח את סימון ליותר מ-30 שנות מאסר. עמית חוזר לאמירות העקרוניות: "רבות נאמר על נגע תאונות הדרכים, ההולך ופושה וקוטל בנו ללא רחם וללא הבחנה, ואשר בעטיו נגבה מחיר דמים נורא, אם בהרוגים, אם בחבולים בגופם ובפצועים בנפשם, ואם בדאבת יקיריהם. רבות נאמר, דומה כי מעט מדי נעשה, ומדי שנה בשנה מקפדים מאות אנשים את חייהם ואלפים רבים נפצעים. "...מקומו של בית המשפט במלחמת החורמה נגד תופעה קשה זו לא נפקד, ועליו להמשיך להירתם ולהרים תרומתו למען מאבק עיקש זה, בין היתר באמצעות הדאגה לענישה הולמת, אשר תסייע להגברת המודעות בדבר המחיר הכרוך בהפרת כללי ההתנהגות על הכביש". אחרי אמירות כאלו היינו מצפים שעונשו של סימון יישאר על-כנו, נכון?

כאמור, לעמית יש הסבר משפטי מלומד. "אחד מעקרונות היסוד העומדים בבסיס תורת הענישה הוא עיקרון אחידות הענישה. בבוא בית המשפט לגזור עונשו של אדם, עליו ליתן דעתו לרף הענישה המקובל. חשיבותו של עיקרון זה נעוצה בצורך להבטיח את קיומו של עיקרון שוויון הנאשמים בפני החוק ושמירת אמון הציבור בהליך הפלילי. "מובן הדבר שאין בית המשפט כבול לעולם לרף הענישה הנוהג, ופשיטא כי רשאי בית המשפט, כשהשעה צריכה לכך, להחמיר ולהעלות את רף הענישה... ככלל, העלאת רף הענישה צריכה להיעשות בהדרגתיות, תוך בחינה כפולה של רף הענישה הנוהג, הן ביחס לעבירות הקונקרטיות שבפניו, והן ביחס לעבירות אחרות בדיני העונשין". טיעונים יפים ומשכנעים, אך בלתי צודקים ואולי אף בלתי רלוונטיים. כמה עמודים קודם כותב עמית, כי בפסק דין עסקינן ולא בדיון אקדמי תיאורטי. אם הנסיבות שבפני בית המשפט מצדיקות שינוי הלכה - יתכבד ויעשה מעשה, ובמיוחד כאשר בית המשפט העליון הוא היושב לדין. אי-אפשר לשפוך מילים ועוד מילים על חומרת העבירות שביצע סימון, ואז לומר: אבל העונש חמור מדי בהשוואה למקרים אחרים. עמית יצא למסע בין פסקי דין אחרים והגיע למסקנה, כי רף הענישה המקובל בגין עבירת הריגה בתאונת דרכים תחת השפעת אלכוהול, לעיתים בנסיבות חמורות עוד יותר מאשר המקרה הנוכחי, הוא 9.5-2.5 שנות מאסר בפועל; העונש המירבי הוא 20 שנה. על עבירת ההפקרה, נוהגים בתי המשפט לגזור 24-9 חודשי מאסר בפועל; העונש המירבי הוא תשע שנים. מסקנתו של עמית: "על-רקע רף הענישה המקובל בעבירות של הריגה ושל הריגה והפקרה בתאונת דרכים, איני רואה מנוס מהמסקנה כי בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. אכן, הרצון לנקוט ביד קשה כלפי אלה המזלזלים בחוקי התנועה, האדישים לחיי זולתם, משותף לכולנו. עם זאת, הגבהה כה חריגה של רף הענישה הנוהג, אינה יכולה להיעשות בבת אחת, והיא מבטאת סטייה מעיקרון אחידות הענישה, אשר טוב לה שתיעשה באופן הדרגתי". במילים אחרות: מאחר שבתי המשפט, רובם ככולם בערכאות הנמוכות, מקלים בצורה בלתי סבירה בעונשם של הרוצחים שמאחורי ההגה - גם בית המשפט העליון יישר קו איתם, ויחמיר את הענישה בצורה הדרגתית. הלזה "בית משפט עליון" ייקרא? יתרה מזאת: עמית אומר שצריך להעלות את הענישה בהדרגה. אם כיום העונש המירבי הוא 9.5 שנים, נעלה אותו תחילה ל-14 שנים. במילים אחרות: נחכה שיהיו עוד כמה עשרות או כמה מאות הרוגים, ואז אולי אפשר יהיה לפסוק 20 שנות מאסר. זהו היגיון עקום לחלוטין.

השורה התחתונה: עמית הפחית את עונשו של סימון והטיל עליו עשר שנות מאסר על הריגתה של מיטל ופציעתה של מלי (נזכירו שוב שהעונש המירבי על הריגה לבדה הוא 20 שנות מאסר), ואילו על ההפקרה גזר עליו ארבע שנות מאסר (כאמור - פחות ממחצית מן העונש המירבי). עמית מסכם: "צר לי על הכאב הנוסף שייגרם למלי יזדי ולמשפחתה של מיטל ז"ל עקב התערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אך כפי שהוסבר לעיל, גזר הדין שניתן בבית משפט קמא מנותק ממתחם הענישה הנוהג בעבירות הריגה בתאונות דרכים וממדרג הענישה בעבירות הריגה בעקבות אלימות מכוונת. "אציין, כי אף בעונש הכולל של 14 שנות מאסר בפועל יש החמרה רבתי של רף הענישה הנוהג, ויש להניח כי פסק דין זה יהווה נדבך להעלאה הדרגתית של רף הענישה, במסגרת המלחמה הכוללת בתאונות הדרכים. מי יתן והחברה בישראל לא תוסיף עוד דאבה בגין מקרים מעין אלה". כמי שבא מבית דתי, אולי היה ראוי שעמית יחשוב מה הייתה ההלכה פוסקת במקרה שלפניו. מדובר ברוצח בשגגה, שדינו להימלט לעיר מקלט ולשבת בה במעצר בית תקופה בלתי מוגדרת - עד מותו של הכהן הגדול. והרי זה עונש חמור שבעתיים: מאסר שאיש אינו יודע האם יימשך יום, שנה או דור. יתרה מזאת: המלך רשאי אף להוציא להורג במקרים כאלו, שלא על-פי דין תורה. אם רואה המלך שהשעה צריכה לכך, התרבו הרוצחים ודם הקורבנות נשפך כמים - חובתו להפעיל את מלוא חומרת הדין. והלא זהו בדיוק המצב בתאונות הדרכים בישראל דהיום. האם יש להוסיף משהו על חוסר הפרופורציה בין האמירות העקרוניות לבין התוצאה המעשית? על ההיצמדות הדווקנית - ואולי אף החששנית - לכללים יבשים בדבר רף הענישה והעלאתו? על אטימת המיית הלב והחלפתה בקרירותו של המוח? על המסר לפיו אפילו רוצחים שמאחורי ההגה לא ישלמו את מלוא המחיר? על השכול שימשיך להיגרם כל עוד בית המשפט העליון אינו ממלא את חובתו הציבורית והחברתית?

גם אם לא - ודאי שהיינו מצפים לכך כאשר עמית עבר לתאר את המקרה הנדון: "אין צורך להכביר מילים על חומרת מעשהו של סימון במקרה דנן. הוא נכנס לרכב ונהג בו כשהוא במצב של שכרות, והפסיקה כבר עמדה על החובה להחמיר עם אלה 'המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שיכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם'. "...משנהג המערער תחת השפעת אלכוהול וגרם למותה הטראגי של מיטל ז"ל ולפציעתה הקשה של מלי, הוסיף הוא פשע על פשע, ובחר לנוס מזירת התאונה, להפקיר את הנפגעות בעודן מתבוססות בדמן, ולעשות כל לאל ידו לטשטש את עקבותיו ולהסיר מעל כתפיו את האחריות הכבדה המוטלת עליו". ושוב אמירה עקרונית נוקבת: "עבירת ההפקרה לאחר פגיעה היא מהבזויות שבעבירות, עבירה שיש בה חומרה וכיעור, ובאיש אשר יחטא בה דבק פגם מוסרי וחברתי כבד. ברי כי סימון לא נהג כאדם מן היישוב תרתי משמע. "התנהגותו של סימון מצביעה על אדישותו המופלגת לאינטרסים החברתיים העומדים בבסיס כללי ההתנהגות בדרכים. הורתה של התאונה שבפנינו, שהביאה לתוצאות כה טרגיות, בחטאו הראשון של סימון שהרהיב עוז לנהוג ברכב בעודו שרוי בגילופין. מי שעושה כן, מעיד על עצמו שהוא אדיש לאפשרות הפגיעה בעוברי אורח תמימים, ולהוותנו, מכאן קצרה הדרך לעבירה הנוספת של הפקרה אחר פגיעה". נטיית הלב, אומר עמית, היא להזדהות עם גזר הדין שהטיל גורפינקל. אבל לא נטיית הלב קובעת אצל כבודו, אלא התקדימים ורף הענישה המקובל. וכאן התם שואל: האין שופט עליון אתה? האין אתה מי שבכוחו, זכותו ואף מחובתו לשנות את רף הפסיקה המקובל? האין די בעונש הקבוע בחוק על-מנת להזהיר את העבריינים, ויש עוד צורך לשקול מה חשבו - אם בכלל חשבו - יהיה עונשם לנוכח הפסיקה?

נתחיל בנסיבות האירוע, אותן מסכם עמית בצורה יבשה, אך מזעזעת: "מספר דקות לפני קרות התאונה, בשעה 03:00 לערך, יצאו שני המערערים את נמל תל אביב ברכב הפוגע בו נהג בעליו של הרכב, אחד בשם ויקטור לביא. ביציאה מהנמל עצר הרכב במחסום משטרתי לבדיקת נהגים בשכרות ולביא ירד מהרכב כדי לערוך בדיקת שכרות. שני המערערים ירדו גם הם מהרכב, הסתודדו ביניהם והחליטו לברוח מהמקום. "השניים - שבאותה עת היו תחת השפעת משקאות משכרים - חזרו לרכב ו[שי] סימון החל בנסיעה לכיוון רחוב הירקון כאשר [שלמה] ימיני יושב לימינו... סימון המשיך בנסיעה במהירות גבוהה מן המותר, חצה את הצומת באור אדום ופגע במנוחה ובמלי יזדי, שחצו באותה עת במעבר החציה. למרות שידעו כי פגעו בהן, המשיכו השניים בנסיעה במהירות גבוהה ופנו ימינה לשדרות דוד המלך תוך שהם סוטים במהלך הפנייה למסלול הנסיעה הנגדי, ומשם המשיכו השניים במהירות תוך נהיגה פרועה במהלכה הרכב חצה צומת נוסף באור אדום וביצע פניית פרסה אסורה". מדובר, אם כן, בשני פרחחים הנמלטים מבדיקת נהיגה בשכרות משום שהם יודעים שהם שיכורים, נוסעים במהירות מופרזת, חוצים באדום, דורסים למוות צעירה בת 26, פוצעים קשה את חברתה, מפקירים אותן וממשיכים להשתולל. לאחר מכן, סימון אף דרש מימיני למסור גירסה שקרית. שלל יפה מאוד ללילה אחד של פריקת כל עול.