המצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון מייצג מציאות מתעתעת, אשר לא אחת עשתה פלסתר את הערכות המודיעין של ישראל כמו גם של מדינות המערב. העובדה היא כי לאורך זמן וחרף כשלים הערכתיים, עדיין מצפים הקברניטים מגורמי ההערכה שיציגו צפי מוגדר ולא קשת של אפשרויות ו/או סבירויות. כך, אפוא, גורמי ביון מוצאים עצמם נאלצים כמעט להידרש לקביעות נחרצות מדי, שלא לומר מסוכנות.
הארועים הדרמטיים בזירה הפנים-לבנונית הם מבחן של ממש למודיעין הישראלי, שכן למוצא פיו ייוודעו משמעויות בעלות השפעה אסטרטגית על תהליכים אזוריים ואף מעבר לכך. דווקא על-רקע זה, מן הדין כי הערכת המודיעין תיקח בחשבון גם תרחישי קיצון, באופן שיצמצם את הסיכון של הפתעה רבת-סיכונים.
הרושם המתקבל מפרשנויות מובילות בכלי התקשורת הישראלים, הטוענות לנגישות לגורמי הערכה בכירים, הוא כי המשבר הלבנוני הוא בראש ובראשונה אירוע "פנימי", כאשר לשחקנים המובילים בזירה זו אין אינטרס להביא להתלקחותה של מלחמת אזרחים שתמיט אסון על המדינה. זאת ועוד, נטען כי סוריה, סעודיה ואף אירן אינן מעוניינות בהידרדרות בלבנון, ולפיכך יפעלו להשגת נוסחת פשרה שתשמר את האיזונים העדינים במדינה זו.
בהקשר הישראלי הסתמנה מעין אחדות-דעים כי קרוב לוודאי שישראל היא מחוץ לתמונה, בראש ובראשונה מאחר שה"הרתעה הישראלית ממלחמת לבנון השנייה עדיין נותנת אותותיה על ארגון חיזבאללה". ההיתכנות כי אופציית "חימום הגבול" בעיתוי זה כאמצעי להסטת תשומת הלב ושימור האחדות הלבנונית, הוצגה בפרופיל נמוך למדי.
התחושה היא כי במערכת המדינית-ביטחונית בישראל מתקיים מאמץ בלתי נדלה למנף את ההערכה כי מלחמת לבנון השנייה אכן יצרה הרתעה אפקטיבית כלפי חיזבאללה. בין השאר חוזרים ומדגישים באוזני כל כי ההמחשה לכך היא העובדה שמנהיג הארגון, חסן נסראללה, עדיין ספון בבונקר שלו וחרד מהרגע שיראה את אור היום. נראה כי הגיעה השעה להודות כי המציאות אינה כה מרנינה, וכי המלחמה ההיא לא תקוטלג כהישג ראוי של מדינת ישראל.
הסכנות הנשקפות לישראל התחזקות מעמדו של חיזבאללה בלבנון ובאזור כולו היא בגדר עובדה שלא ניתן לטשטש, ובשל כך, ברי כי הארגון פועל בכל מאודו, בשיטות מורכבות, להשיג שליטה אפקטיבית בטריטוריה הלבנונית, בהנחה כי בסופו של התהליך תמומש השתלטות שיעית מלאה על מדינה זו. דומה כי מאמץ זה, המתנהל בסיוע ובמינוף של אירן, הוא כמו-דטרמיניסטי, וייתכן כי הכתרתו המעשית אינה כה רחוקה.
אשר על כן, קרוב לוודאי שהפלתה של ממשלת סעד חרירי, אינה מהלך טקטי על-רקע הצפי ל"הפללת" חיזבאללה כגורם הנושא באחריות לרצח רפיק אל-חרירי, אלא ניצול הזדמנות למימוש עליית מדרגה נוספת בדרך אל היעד הנכסף. ככלל, מסתמן שבישראל ובמערב מיוחסות משמעויות מוגזמות למשקלה של ועדת החקירה של האו"ם לעניין הרצח, כאשר בפועל כבר דלפו ה"שורות התחתונות" של ממצאיה.
מכל מקום, הסכנות הנשקפות לישראל מהמשבר הממשלתי הדרמטי בלבנון הן בלתי מבוטלות, בעיקר בכל המשתמע מהזחילה הגוברת של חיזבאללה לעבר הגבול הדרומי, ומפוטנציאל השגת שליטה מעשית גם על צבא לבנון. תהליך מסוכן זה עלול לבשר גם את קיצם של ההישגים הקלושים של מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה ביטולה המעשי של החלטת מועצת הביטחון 1701, וסילוקו של יוניפיל מן האזור.
ההכרה כי אין המדובר במשבר פנימי גרידא, אלא בתהליך הטומן בחובו קשת של השלכות בעלות משקל כלפי ישראל, תחייב חשיבה אסטרטגית דינאמית בצידנו, ותיאום אינטימי במישור המודיעיני והמבצעי עם ארה"ב ומדינות המערב המובילות.
