הרהורים בעקבות פרשת הנגבי

אמש התבשרנו על סיומה של פרשה בת למעלה משש שנים הלא היא פרשת הנגבי. את אקורד הסיום הצורם, מבחינת הפרקליטות, ניגנה נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, אשר החליטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על זיכויו של צחי הנגבי מעבירת הפרת האמונים בה הואשם - ערעור שכזכור הגשתו נמנעה בשל שביתת הפרקליטים. זה, אפוא, הזמן לסכם פרשה ארוכת שנים זו שלה השלכות משפטיות וציבוריות נרחבות. במוקד הפרשה עומדת תופעת "המינויים הפוליטיים". אין ספק, כי תופעות כגון יצירת משרות פיקטיביות שכל מטרתן הינה קידומו הפוליטי של השר הממנה בתוך מרכז מפלגתו גורמות נזק לשירות הציבורי ולאיכותו. ואולם, השאלה האמיתית היא האם ישנו פסול בכך כי שר ימנה לתפקידים בכירים ונדרשים את אנשי אמונו ובני בריתו וזאת על-מנת לאפשר יישום מדיניות העולה בקנה אחד עם השקפת עולמו הפוליטית של נבחר הציבור. מצדדי המינויים הפוליטיים אוהבים להביא כדוגמה את הנוהג האמריקני במסגרתו חילופי שלטון מביאים לתחלופת כוח אדם בשיעור ניכר בגבעת הקפיטול, ואולם, חשוב לזכור כי המודל האמריקני הוא מודל יחידאי כאשר במרבית מדינות מערב אירופה ובראשן בבריטניה השירות הציבורי שואף למנוע מינויים פוליטיים ברוח האידיאל שתבע מקס ובר של שירות ציבורי נייטרלי מבחינה פוליטית. במדינת ישראל דומה כי מאז ומעולם שררו נורמות כפולות ביחס ל"מינויים הפוליטיים". המדיניות המוצהרת הייתה ועודנה מדיניות של מינויים מקצועיים. כך, פועלת בישראל נציבות שירות המדינה - גוף מקצועי האמון על כוח האדם בשירות הציבורי; וכך, למרבית המשרות המוצעות במסגרת השירות הציבורי מתבצעים מכרזים פומביים. אלא, שמתחת לפני השטח רחשו תמיד המינויים הפוליטיים, כאשר גורמי הכוח הפוליטיים ובהם מפא"י ההיסטורית ומאוחר יותר מרכז הליכוד הנודע לשמצה, בחשו בקלחת המינויים במשרדי הממשלה ובחברות הממשלתיות. בהחלטה לשרש נוהג עתיק יומין זה אין כל פסול. ואולם, הניסיון לעשות זאת דרך הכלים של המשפט הפלילי אינו ראוי. קל וחומר הדבר שעה שמדובר בתופעה אשר קנתה לה שביתה במדינת ישראל מזה עשרות שנים והייתה נהוגה על-ידי כל ממשלות ישראל מכל קצות הקשת הפוליטית. החלטתו של מבקר המדינה הקודם, השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג לבצע בדיקה סלקטיבית במשרדי הממשלה ולפרסם דוח אודות המינויים הפוליטיים רק במשרדי ממשלה ספציפיים - בדיקה אשר הולידה את פרשת הנגבי - הייתה החלטה בעייתית ולא פלא שהביאה היא בסופו של יום לזיכויו של הנגבי בשל "הגנה מן הצדק", אשר אחד ממאפייניה הינו אכיפה סלקטיבית. בסופו של יום, תוצאתו של פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, הגם שמחלוקת חריפה התעוררה בין חברי ההרכב, מכיל איזון ראוי בין החלתה של נורמה כללית השוללת מינויים פוליטיים לעתיד לבוא, לבין המסקנה הראויה לפיה אין להחיל נורמה זו על מי שביצע אותה כאשר הייתה היא, בין במוצהר ובין בהסכמה שבשתיקה, מותרת ונהוגה. בנסיבות אלו, קשה להבין את החלטתה המקורית של הפרקליטות לערער על זיכויו של צחי הנגבי, החלטה שסוכלה רק בשל שביתת הפרקליטים. נראה כי במהלך הדרך חל בלבול אצל התביעה הכללית באשר למטרת ההליך שננקט כנגד הנגבי אשר נועד לשם חידוד המותר והאסור ביחס למינויים בשירות הציבורי במדינת ישראל, ולא בכדי להביא להרשעתו של הנגבי בכל מחיר. החלטת הפרקליטות לערער על זיכויו של הנגבי מעלה הרהור כללי על עצם אפשרות התביעה במדינת ישראל לערער במקרה של זיכוי. כידוע, במדינות מערביות רבות שמורה זכות הערעור במשפט פלילי לנאשם לבדו. הסיבה העיקרית לכך נובעת מכוחן העודף של רשויות אכיפת החוק על-פני כוחו של הנאשם, אשר נדרש להילחם על חפותו במשך שנים תוך הקצאת משאבים אדירים, אשר האדם מן השורה מתקשה לעמוד בהם. במדינת ישראל, בה שיעור ההרשעות הינו מהגבוהים בעולם (מחקרים מדברים על שיעור מבהיל של 99.8%) דומה כי עד אשר מתרחש הנס ונמצא לו לנאשם "מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף" ומזוכה הוא בדינו, ראוי כי תנקוט התביעה מידה רבה של ריסון ואיפוק בהגשת ערעור על זיכויו.