מה משותף לסעודיה, אפגניסטן, עירק, מולדבה ואריתריאה? בכולן קיים איסור על ארגונים חברתיים או פוליטיים מקבלת מימון ממקורות זרים. במדינות רוסיה, מצרים, ירדן, אלג'יריה, סוריה וסודן יש צורך בקבלת אישור ממשלתי מראש לארגון חברתי על-מנת לקבל תרומה ממקור מחוץ למדינה. במדינות סין פרו וטורקמניסטן לעומת זאת, יש צורך ברישיון מיוחד שמנפיקה הממשלה על-מנת לקבל תרומות זרות.
מעיון ברשימת המדינות הללו לא ניתן להימנע מהמסקנה כי המדובר במועדון של מדינות שאינן אמונות של שמירת זכויות האדם, האזרח ועקרונות הדמוקרטיה, וכי הפגיעה שלהן בארגוני חברה אזרחית באמצעות פיקוח וצמצום של מקורות המימון שלהם, מהווה חלק משלטון לא דמוקרטי המנסה לצמצם את חופש הפעולה של ארגוני אזרחים שפעילותם אינה תואמת את מדיניות הממשלה. ואכן בדוחות האו"ם וארגונים בינלאומיים נוספים הוגדרו מדינות אלו כפוגעות בחוק הבינלאומי המגן על חופש ההתאגדות של ארגוני החברה האזרחית, ופוגעות בעקרונות הדמוקרטיה מתוך התפיסה שארגונים אלו מהווים אבן יסוד של חברה דמוקרטית.
לאחרונה נראה כי מדינת ישראל נוקטת בצעדים המקרבים אותה להצטרפות למועדון מפוקפק זה, כאשר ההחלטה על הקמת ועדת חקירה שתחקור את מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם מצטרפת להצעת החוק המחייבת פרסום מיוחד של תרומות על-ידי ישויות מדיניות זרות לארגוני חברה אזרחית.
תפיסת עולם הרואה בארגוני החברה האזרחית ובתוכם ארגוני זכויות האדם, כגורמים מסוכנים, ומנסה לצמצם ואף למנוע את מקורות המימון שלהם מהעולם הינה תפיסה בלתי דמוקרטית בעליל המאפיינת מדינות המבקשות למנוע פעילות אזרחית שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסות השלטון.
למעשה, הדרישה בישראל לחקור את ארגוני זכויות האדם אינה אלא דרישה פופוליסטית קיצונית ואין מדובר ברצון אמיתי לגלות את מקורות המימון של הארגונים, שהרי ממילא כבר כיום חלה על העמותות חובה על-פי דין לדווח על כל תרומה מעל 20 אלף ש"ח אשר הן מקבלות מכל מקור שהוא, בין אם הוא פרטי, ממשלתי, מהארץ או מחו"ל וכאשר כל תלונה נבחנית לעומק על-ידי רשם העמותות.
לכאורה, אם השאיפה הינה שקיפות המימון של החברה האזרחית, כל שהיה צריך לדרוש הינו אכיפה ראויה ונוקשה יותר של הדין הקיים, במקום לאפשר מצב שבו עמותות יכולות להסתפק במתן רשימה סתמית של שמות אנשים ותאגידים מבלי למלא אחר הוראות החוק ומבלי לציין באופן מפורט את זהות נותן התרומה. מעבר לכך, מי שחרד למעורבות של גורמים מחוץ לארץ בתוך ישראל, צריך להתעקש כי החשיפה תעשה באופן שווה על התורמים הפרטיים אשר חלקם תורמים סכומי עתק דרך חברות אנונימיות מבלי שהציבור יודע כלל את זהותו האמיתית של התורם ואת האג'נדה שלו, ובכלל זה האג'נדה הפוליטית.
אך מעבר לכך כי המדובר בדרישה בלתי דמוקרטית ושאין בה צורך ותועלת , הרי שלמעשה המדובר בדרישה הלוקה בצביעות רבה. לכל אורך שנות קיומה של מדינת ישראל, נבנתה המדינה על כספים ותרומות מחוץ לארץ, וגם היום נתרמים כ-10 מיליארד ש"ח מדי שנה על יד תורמים מחוץ לארץ לארגונים ישראלים.
בצד ארגוני זכויות האדם, נהנים מרבית מוסדות ההשכלה הגבוהה, מוסדות הבריאות, המדע, המחקר והתרבות, בכל קצווי הקשת החברתית והפוליטית מתרומות נדיבות אשר מאפשרות את פעילותם. האם בדרישתה האחרונה מבקשת מדינת ישראל לפגוע במצב דברים זה? האם בנוסף לבידוד הבינלאומי ההולך וגובר מבקשת ישראל להתנתק גם מהמבקשים לסייע ולתרום לה?
אין ספק, כי אם זו היא הדרך שבה בוחרת מדינת ישראל לפעול כעת, הרי שניתן להכין כסא נוסף, אם כי מבודד, במועדון הלא דמוקרטי.
