בימים האחרונים אנו עדים להתקוממות פוליטית בטוניסיה. המשטר שקרס שלשום, שבמונחים השוררים בעולם הערבי - מוסלמי, הינו משטר ליברלי, נמצא בנסיגה, והעומד בראשו מזה 23 שנים, זיין בן עלי, ברח מפחד ההמון המסתער.
טוניסיה לא הייתה מדינה דמוקרטית. אבל רמת החיים המשופרת יחסית לארצות המזרח התיכון, המעמד הבינוני המשגשג, אופייה המתון בכל הקשור לריסון השפעת האיסלאם הקיצוני על חיי היום יום, חיפו כנראה על הלָבָּה הרוחשת מתחת לפני השטח.
אם מטרת המהפיכה אותה אנו חווים כעת, מקדשת ערכי חופש, דמוקרטיה, חירות אדם, עיתונות חופשית, ועוד סממנים המעידים על רצון העם להימנות עם המדינות המתקדמות, הרי אנו, מדינת ישראל רשאית לתמוך ואף לברך על כך.
אבל, אנו כבר שומעים על פעילות מנהיגים טוניסאים, מוסלמים קיצוניים, הגולים כרגע בארצות אחרות ומתכננים את שיבתם לטוניס. בשורת החופש אינה מטרתם. השלטת חוקי הדת החוסמת את הקִדמָה המדכאת את זכויות האישה, ועוד ועוד, אלה, חס ושלום, יהיו פני השלטון החדש.
הדוגמה היא שלטון האייטולות באירן, שהחליפו את כס השאה.
ואנו - מה יהיה עלינו?
אל מול מציאות המשתנה בקצב מהיר (ראה טורקיה כמשל אחרון), ומול עולם שהמכנה המשותף שלו הוא עוינות לקיום מדינה יהודית ודמוקרטית בחלק זה של העולם. בל נשכח את הדינאמיקה של השפעת מהפכת איסלאם, שאפשר ותמשיך לעבר ארצות ערביות נוספות. אין ספק - האיסלאם חוכך ידיו בהנאה, ולא יחמיץ שום שעת כושר לפעול.
רק ארצות הברית יכולה לעמוד בפרץ.
אבל האם אין ארה"ב, תחת ממשל אובמה, משענת קנה רצוץ?